הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כה:מסכת מגילה25b
קמ"ל שבחו הוא - שבח הוא ליהודה הקרייה: דאודי - שהודה מחטאו: פייגי דעתייהו - יחלוש דעתן כשישמעו שיהו נענשין ויאמרו טוב ליהנות מן העולם הזה בכל רצוננו הואיל וסופנו ליענש: מאהבה - של ברכות: ומיראה - של קללות ואין לבן לשמים: אל תתרגם אלא אחרון - ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו: מן ויאמר משה אל אהרן - מה עשה לך העם הזה: פקרו המומרים - העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז: משום ישא - שלא יאמרו הקב"ה נושא להן פנים ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להן פנים כדאמרינן בברכות (דף כ:) לא כדאי הם ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח׳:י׳) והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה: ישגלנה - לשון משכב כדכתיב והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב׳:ו׳) וי"מ כלבתא: בעפולים - לשון מפורש הוא לגנאי יותר מטחורים ושניהן בנקב בית הריעי: חריונים - חרי לשון ריעי: דביונים - הזב מן היונים שלא לפרש שהיו ישראל אוכלין גלליהן בשומרון: את חוריהם - ריעי היוצא דרך הנקב: מימי שיניהם - שינים יש לכרכשת' וצואה לחה ורכה קרויה מימי שיניהן: למחראות - גבי עבודת כוכבים כתיב בספר מלכים כי חור לשון מוצא ריעי הוא: לעגלות בית און - לקול השמועה הבאה על עגלי בית און יגורו שכיניהם שבשומרון כי אבל עליו על העגל: וכמריו (אשר) עליו יגילו - אשר היו רגילין לשמוח עליו עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו: אלא כבידו - כובד משאו של ריעי תהיה בו וכובד עגבותיו ודומה לו בספר ישעיה (כרעו קרסו) יחדיו לא יכלו מלט משא וגו' הוא משא של ריעי ורבותי מפרשין וכמריו עליו יגילו ממש לשון שמחה שהיקל משאוי שלהן אבל אין לפרש כן שהעגל כולו גלה כאחד שנטלו סנחריב: שי"ן ותי"ו - לשון וחשופי שת ערות מצרים (ישעיהו כ׳:ד׳): דסני שומעניה - שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף: בג' ושי"ן - בר גירתא זונה שמה סריי' שם מוסרח כך הוא בתשובות הגאונים מותר לבזות גם את אמו שילדתו ורבותי מפרשים גיופא שייטא שטייא: הדרן עלך הקורא את המגילה עומד מתני' בני העיר שמכרו רחובה של עיר - יש בו קדושה כדמפרש בגמ' הואיל ומתפללין בו בתעניות ובמעמדות:
לפנים ומה לאחור, קא משמע לן. מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. פשיטא! מהו דתימא: ניחוש לכבודו דאברהם, קא משמע לן. מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לכבודו דיהודה, קא משמע לן שבחיה הוא דאודי. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לכבודן של ישראל, קא משמע לן: כל שכן דניחא להו, דהויא להו כפרה. קללות וברכות נקרין ומתרגמין. פשיטא! מהו דתימא: ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא, קא משמע לן. אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין. פשיטא! מהו דתימא: ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה, קא משמע לן. מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם [מעשה אבשלום נקרא ומתרגם]. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש ליקריה דדוד, קא משמע לן. מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לכבודו דבנימין, קא משמע לן. ״הודע את ירושלם את תועבותיה״ נקרא ומתרגם. פשיטא! לאפוקי מדרבי אליעזר. דתניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר ״הודע את ירושלם את תועבותיה״. אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. ואלו נקרין ולא מתרגמין, (רעבד״ן סימן) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לכבול, והיה קורא חזן הכנסת ״ויהי בשכון ישראל״, ואמר לו למתורגמן: (הפסק) אל תתרגם אלא אחרון, ושיבחוהו חכמים. מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. איזה מעשה עגל השני — מן ״ויאמר משה״ עד ״וירא משה״. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המינין, שנאמר: ״ואשליכהו באש ויצא העגל הזה״. ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין. מאי טעמא? משום דכתיב: ״ישא״. מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין. והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם! לא קשיא: הא דכתיב ״אמנון בן דוד״, הא דכתיב ״אמנון״ סתמא. תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי — קורין אותן לשבח, כגון: ״ישגלנה״ — ישכבנה, ״בעפולים״ — בטחורים, ״חריונים״ — דביונים, ״לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם״ — לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם. ״למחראות״ — למוצאות, רבי יהושע בן קרחה אומר: ״למחראות״ כשמן, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה. אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה — דשריא. דכתיב: ״כרע בל קרס נבו״, וכתיב: ״קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו׳״. רבי ינאי אמר, מהכא: ״לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו״. אל תקרי ״כבודו״, אלא ״כבידו״. אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לגוי: שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו. אמר רב אשי: האי מאן דסני שומעניה — שרי ליה לבזוייה בגימל ושין, האי מאן דשפיר שומעניה — שרי לשבוחיה, ומאן דשבחיה — ינוחו לו ברכות על ראשו. הדרן עלך הקורא את המגילה עומד בני העיר שמכרו רחובה של עיר — לוקחין בדמיו בית הכנסת. בית הכנסת — לוקחין תיבה. תיבה — לוקחין מטפחות. מטפחות —
מגילה כה: