הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כב:מסכת מגילה22b
מיפק לא נפקי - הלכך לפניה בריך גזירה משום הנכנסין כדאמרינן לעיל לאחריה לא בריך דלא חייש ליוצאין: זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהן מאחרין בבית הכנסת: כגון תענית צבור - שמותר במלאכה רוב תענית צבור מותרין במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים: ותשעה באב - נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו: ראשי חדשים - אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בהן והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להן אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי ע"כ) ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ׳:י״ט) ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם נמי גבי ר"ח קאי דקאמר ליה מחר חודש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד: ולרב אשי - דאמר זה הכלל דמתני' לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף תפלת עננו: מתני' מני כו' חל להיות כו' - גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית: קורא אחד ומפטיר אחד - הקורא הוא הוי המפטיר: סימנא בעלמא - הא דהדר נקיט ליה בזה הכלל סימנא יהיב לן כו': כל דטפי מילתא מחבריה - כל יום העודף דבר מחבירו: לא אסרה תורה - בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ"נ דוגמת של מקדש: לא בעי מטרח צבורא - שאם ילך יעמדו מפניו: פישוט ידים ורגלים - כשהיה נופל על פניו ושאר הצבור לא היו עושין כן: לא משני - לא היה רוצה לשנות ממנהגו: ואיבעית אימא - לא היה רגיל ליפול על פניו כלומר שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו: אא"כ נענה - כלומר אא"כ בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו: למה זה אתה נופל על פניך - אלמא אין לו לעשות: קידה - האמורה בכל מקום אינה אלא על אפים: ארצה - משמע כולו שטוח ארצה: אחוי קידה - נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא: הטיח דברים כלפי מעלה - במסכת תענית עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך: הא והא גרמא ליה - לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה:
לא נפקי. תא שמע, זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב — קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד — קורין ארבעה. שמע מינה. אמר רב אשי, והא אנן לא תנן הכי: זה הכלל, כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב — קורין ארבעה. לאתויי מאי? לאו לאתויי תענית ציבור ותשעה באב! ולרב אשי מתניתין מני? לא תנא קמא ולא רבי יוסי, דתניא: חל להיות בשני ובחמישי — קורין שלשה ומפטיר אחד. בשלישי וברביעי — קורא אחד ומפטיר אחד. רבי יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד! ואלא, קשיא ״זה הכלל״! לא, לאתויי ראש חודש ומועד. הא בהדיא קתני לה: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה! סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא יום טוב וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך: כל דטפי ליה מילתא מחבריה, טפי ליה גברא יתירא. הלכך בראש חודש ומועד, דאיכא קרבן מוסף — קורין ארבעה. ביום טוב, דאסור בעשיית מלאכה — חמשה. ביום הכפורים, דענוש כרת — ששה. שבת, דאיכא איסור סקילה — שבעה. גופה: רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא. פתח בריך, חתם ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפל על אפיה? רצפה של אבנים היתה, ותניא: ״ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה״. ״עליה״ אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב, אפילו כולהו נמי! קמיה דרב הואי. וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה! לא בעי (ל)מיטרח ציבורא. ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא. דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד. וליפול על אפיה, ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים! לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב: ״ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך [וגו׳]״. תנו רבנן: קידה — על אפים, שנאמר: ״ותקד בת שבע אפים ארץ״. כריעה — על ברכים, וכן הוא אומר: ״מכרוע על ברכיו״. השתחואה — זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר: ״הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה״. לוי אחוי קידה קמיה דרבי, ואיטלע. והא (קא) גרמא ליה? והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו — לוי. הא והא גרמא ליה. אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי
מגילה כב: