הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כב.מסכת מגילה22a
ליקרי - שלישי תרי מהא שני מקראות דפרשת וביום השבת ותלתא קראי מבראשי חדשיכם פשו להו תרי וכו': ביום הראשון - גבי מעמדות תנן ליה במסכת תענית ביום הראשון באחד בשבת: דולג - השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו: פוסק - הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו: גזירה משום הנכנסין - שישמעו השני מתחיל פסוק זה ויאמרו לא קרא ראשון אלא שנים וכן היוצאין שישמעו את הראשון קורא שלשה ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים: הכי גרסינן קרא ראשון שלשה השני קורא שנים מפרשה זו כו': למ"ד דולג נדלוג - למאן דאמר פוסק ליכא למיפרך דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור: שאני התם דאפשר בהכי - לקרות מפרשה זו לאחריה דהך מתניתא קיימא בשני ובחמישי שהוא יכול לקרות מה שירצה שהכל מענינו של יום: כשם שאין מתחילין בפרשה בפחות משלשה פסוקים - גזירה משום הנכנסין שיהו סבורים לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה: כך אין משיירין כו' - גזירה משום היוצאין שסבורין שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים: שיור דקא מחמיר תנא קמא - דתני ושל חמשה ביחיד ולא אמרינן יקרא הראשון שלשה ויפסוק אם ירצה: נכנסין שכיחי - לפיכך החמירו יש אומרים בהתחלה: שיולי משאיל - כשישמע שקורא השני שלשה מקראות והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שנים ישאל היאך קרא הראשון שני פסוקים ולא יותר ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה: הלכתא מאי - בשל מעמדות: ואמצעי דולג - שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה: מוסף - פסקא תפלת עננו ברכה יתירא: מכדי רב בישראל קרא - שהרי רב לא היה לא כהן ולא לוי: דהא רב הונא קרא בכהני - במסכת גיטין בהניזקין (גיטין דף נט:): הא איכא שמואל - בנהרדעא שהוא ממדינת בבל דכהנא הוא: ודבר עילויה - נהוג היה להיות למעלה מרב כדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק פ.) רב לא עייל לקמיה דשמואל: ורב הוא דעביד - להאי דאדבריה עליה כבוד הוה עביד ליה משום דלייטיה רב לשמואל דלא לוקמי בני במס' שבת פ' שמונה שרצים (ד' קח.): שלא בפניו לא עביד ליה - ושמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא:
מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ליקרי תרי מהא ותלתא מהך, פשו להו תרי! אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי, דתנן: ביום הראשון — ״בראשית״ ו״יהי רקיע״, ותני עלה: ״בראשית״ — בשנים, ״יהי רקיע״ — באחד. והוינן בה: בשלמא ״יהי רקיע״ באחד, דתלתא פסוקי הוו, אלא ״בראשית״ בשנים? חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים! ואיתמר עלה, רב אמר: דולג. ושמואל אמר: פוסק. רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה — אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פסקינן ליה? והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין. התם טעמא מאי — משום דלא אפשר, הכא נמי לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים ביחיד. קרא ראשון שלשה — השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת. ויש אומרים שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם איתא, למאן דאמר דולג — נדלוג, ולמאן דאמר פוסק — נפסוק! שאני התם, דאפשר בהכי. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פשיטא! השתא ומה אתחלתא, דקא מקיל תנא קמא — מחמירי יש אומרים, שיור, דמחמיר תנא קמא — לא כל שכן דמחמירי יש אומרים?! מהו דתימא: נכנסין שכיחי, יוצאין לא שכיחי, דמנחי ספר תורה ונפקי, קא משמע לן. ותנא קמא מאי שנא שיורי דלא — משום יוצאין, אתחולי נמי, גזירה משום הנכנסין? אמרי: מאן דעייל שיולי [מ]שייל. שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: הלכתא מאי? שלח ליה, הלכתא: דולג, ואמצעי דולגן. זה הכלל, כל שיש בו מוסף וכו׳. איבעיא להו: תענית צבור בכמה? ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף — ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף — לא. או דלמא: הכא נמי איכא מוסף תפלה. תא שמע: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, הא בתענית צבור שלשה! אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה: הא תענית צבור ארבעה! אלא מהא ליכא למישמע מינה. תא שמע: דרב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בסיפרא. פתח בריך, חתים ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אפיה. מכדי רב בישראל קרא, מאי טעמא חתם ולא בריך? לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה? לא, רב בכהני קרא. דהא רב הונא קרי בכהני. בשלמא רב הונא קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא ישראל, מיכף כייפי ליה לרב הונא. אלא רב — הא איכא שמואל, דכהנא הוה, ודבר עליה! שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה לרב, ורב הוא דעבד ליה כבוד, וכי עביד ליה — בפניו, שלא בפניו — לא עביד ליה. הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא, דאי סלקא דעתך בישראל קרא, לפניה מאי טעמא בריך! לאחר תקנה. אי הכי, לאחריה נמי לבריך! שאני היכא דיתיב רב — דמיעל עיילי,
מגילה כב.