הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פה.מסכת כתובות85a
לא קנה - דלאו כל כמיניה לחוב זה כדי לזכות את זה: תפסוה אינהו - שאף הם נושים בו מעות: ממלח מלוחי - מנהיגה בעוגין שלה שקורין ריימ"ש בלעז ממלח שקורין ווירני"ר בלעז לשון וייראו המלחים (יונה א): אנא קנינא כולה - הנהגתי בריאה משל חבירי: מחריפותא דנהרא - לא מצאנוה על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה שהיה מוליכה באמצע הנהר שכל הספינות הולכות שם והוי כרה"ר: קאקי - אווזים: חיורי - על שזקנים היו: משלחי גלימי דאינשי - מפשיטין טליתות האנשים: מסקי ביה - נושים בו: בי חוזאי - אנשי אותה מדינה: סיטראי - מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם: לענין שלומי שליח - למשלח: מאי - מי הוה פושע שהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר: לתקוני שדרתיך - והיה לך לדקדק בתקנתי: דהוו מפקדי גבה - מאבי יתומים: מלוגא דשטרי - תיק מלא שטרות: מחיים תפיסנא להו - בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם: הוי תפיסה דלאחר מיתה - שכל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותיה וכי אמרי' תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו: דאיחייבא שבועה - שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת: בת רב חסדא - אשתו של רבא: לשבועה אשכנגדה - התובע אותה ישבע ויטול כדתנן (שבועות דף מד:) ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה: זימנין - פעם אחרת: כבת רב חסדא - שהאמנת לחשוד את האשה על השבועה: דקים לי בגוה - דלא משקרא: קרענא ס"ד - וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן: מרענא - ולא אזדקק לגבות באותו שטר ומקרע נמי לא קרענא ליה: כתבו לי זכוותא - שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי: ממולאי - בית עלי שהן כרותי ימים ולי נראה ממולאי גבנונים בעלי מומין שאינן חיין כשאר בני אדם לשון שקל מוליא ושדי בנצא (ב"ב דף נד.): אשרתא - לשון חוזק כמו יישר כחך (יבמות סב.): אשרתא דשטרי - קיום השטר שכותבין דיינין במותב תלתא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו: דניחוו - שיעידו זה כתב ידי: ה"נ מיחזי כשיקרא - לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה: ופרעו - בו ביום: אינו חוזר ולוה בו - אפי' בו ביום ואע"ג דלאו מוקדם הוא שהרי ביום הלואה נכתב: שכבר נמחל שעבודו - משפרעו בטל השטר ונמצאת מלו' השני' מלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות:
קנה. תפסוה אינהו. רב פפא מימלח מלוחי. רב הונא בריה דרב יהושע ממתח לה באשלא. מר אמר: אנא קנינא לה לכולה, ומר אמר: אנא קנינא לה לכולה. פגע בהו רב פנחס בר אמי, אמר להו: רב ושמואל דאמרי תרוייהו והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים! אמר להו: אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא. אתו לקמיה דרבא, אמר להו: קאקי חיורי, משלחי גלימי דאינשי! הכי אמר רב נחמן: והוא שתפסה מחיים. אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו. אזל פרעינהו. אמר להו: הבו לי שטרא. אמרו ליה: סיטראי נינהו. אתא לקמיה דרבי אבהו. אמר ליה: אית לך סהדי דפרעתינהו? אמר ליה: לא. אמר ליה: מיגו דיכולין לומר ״לא היו דברים מעולם״, יכולין נמי למימר ״סיטראי נינהו״. לענין שלומי שליח מאי? אמר רב אשי: חזינן, אי אמר ליה ״שקול שטרא והב זוזי״ — משלם. ״הב זוזי ושקול שטרא״ — לא משלם. ולא היא, בין כך ובין כך משלם. דאמר ליה: ״לתקוני שדרתיך ולא לעוותי״. ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי. אתו יורשים קא תבעי ליה מינה. אמרה להו: מחיים תפיסנא להו. אתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים ולא יהבית ניהליה? אמרה ליה: לא. אם כן, הוי תפיסה דלאחר מיתה, ותפיסה דלאחר מיתה — לא כלום היא. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא. אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה. אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא. אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אף על גב דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא: השתא דאמר מר ״קים לי בגוויה״ מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה, קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך?! אלא: מרענא שטרא אפומיה. ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי. אמר להו ההוא בעל דין: תיתי ותישתבע במתא, אפשר דמיכספא ומודיא. אמרה להו: כתבו לי זכוותא, דכי משתבענא יהבי לי. אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא?! הא אמר רבא: האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו — פסולה. אלמא מיחזי כשיקרא, הכי נמי מיחזי כשיקרא. וליתה, מדרב נחמן. דאמר רב נחמן, אומר היה רבי מאיר: אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה — כשר. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים, דבעינן כתיבה לשמה, אבל בשאר שטרות מודו ליה. דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו — אינו חוזר ולוה בו. שכבר נמחל שיעבודו: טעמא דנמחל שיעבודו, אבל למיחזי
כתובות פה.