הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פד:מסכת כתובות84b
ור"ע תפיסה לא מהניא כלל - לשון שאילה הוא זה: אמר ר"נ - מהניא היכא דתפס מחיים של מת והכי גמר לה רב נחמן מרביה: דמנחי היכא - הנך פירות דקא"ר טרפון דבשעת מיתה לא זכו בהן יורשין אלא יזכה בהן הקודם: בסימטא - קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ובני אדם העושין סחורה זה עם זה בשוק ורוצים לדבר דבריהם בנחת וישוב הדעת מסתלקין לשם: אבל בסימטא לא - א"ר טרפון כל הקודם זכה דכיון דמקום הראוי לקנין הוא כדאמרינן בעלמא (ב"ב דף פד:) דמשיכה קניא התם אפי' למ"ד ברשות הרבים לא קניא אין זה מקום הפקר וזכו בהן יורשין משעת מיתה והמחזיק בו שם כמחזיק בו בביתם: ואהדריה לעובדא - סבר לה כרבי עקיבא דלא מהניא תפיסה: עשית - דברי ר"ע כאילו הן הלכה למשה מסיני שחזרת מעשה ב"ד דיי לנו לקיים הלכה כמותו לכתחילה אבל משנעשה ונגמר הדין אין לנו לחזור: בדבר משנה - דקיי"ל הלכה כר"ע היכא דיחידאה פליג עליה ואע"ג דלאו במשנה ממש תנינא לה אלא שמעתא דאמוראי הוא אמרי' בסנהדרין (דף לג.) דחוזר דאמרינן התם אפילו טעה בדרב ושמואל אמר ליה אין: הלכה אתמר - הלכה כר"ע מחבירו: מטין אתמר - מטין ההוראה לכתחילה אחר ר"ע ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא: קריביה דר' יוחנן - קרוביו: זילו אהדור - דס"ל כר"ע דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא: שכנגדי - שקול כמותי: בקרא דיתמי - שומר בהמותיהם: דתפוס תורא מיניה - בעל חוב של מת תפסו בבית השומר: הגודרות - בהמה דקה על שם גדרות צאן (במדבר לב): אין להן חזקה - אין המחזיק בהם יכול לומר לקוחין הן בידי שמא מצאן והכניסן בביתו לפי שדרכן להלך בשדות: חשו - שם האיש: שכיב - הלוה: ארבא - ספינה: א"ל - יימר לשלוחיה זיל תפסה: התופס לבעל חוב - שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב: במקום שחב לאחרים - שמפסיד בעלי חובין אחרים בתפיסתו:
עקיבא, תפיסה לא מהניא כלל? אמר רבא אמר רב נחמן: והוא שתפס מחיים. ולרבי טרפון, דמנחי היכא? רב ושמואל דאמרי תרוייהו: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים, אבל בסימטא — לא. ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בסימטא. דון דייני כרבי טרפון, ואהדריה ריש לקיש לעובדא מינייהו. אמר ליה רבי יוחנן: עשית כשל תורה. לימא בהא קמיפלגי: דמר סבר טעה בדבר משנה חוזר, ומר סבר טעה בדבר משנה אינו חוזר? לא, דכולי עלמא טעה בדבר משנה חוזר. והכא בהא קמיפלגי: מר סבר הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו, ומר סבר הלכה אפילו מרבו. ואיבעית אימא: דכולי עלמא הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו. והכא בהא קמיפלגי: מר סבר רבי טרפון רבו הוה, ומר סבר חבירו הוה. ואיבעית אימא: דכולי עלמא חבירו הוה, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר הלכה איתמר, ומר סבר מטין איתמר. קריביה דרבי יוחנן תפוס פרה דיתמי מסימטא. אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה. אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור. אתו לקמיה דרבי יוחנן. אמר להו: מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי. ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה. בעל חוב אמר: מחיים תפיסנא ליה. ובקרא אמר: לאחר מיתה תפסיה. אתו לקמיה דרב נחמן. אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה? אמר ליה: לאו. אמר ליה: מגו דיכול למימר ״לקוח הוא בידי״, יכול נמי למימר ״מחיים תפיסנא ליה״. והאמר ריש לקיש: הגודרות אין להן חזקה! שאני תורא דמסירה לרועה. דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי מסימטא. יתיב רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא, ויתיב רבי אבא גבייהו. אמר להו: שפיר תפסיתוה. אמר להו רבי אבא: משום דבי נשיאה נינהו מחנפיתו להו? והא דון דייני כרבי טרפון, ואהדריה ריש לקיש עובדא מינייהו. יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא, שכיב ושבק ארבא. אמר ליה לשלוחיה: זיל, תפסה ניהלי. אזל תפסה. פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אמרו ליה: את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ואמר רבי יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים
כתובות פד: