הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קב:מסכת כתובות102b
כי פליגי כו' - כלומר הא דמוקמת ריש לקיש כבן ננס ולא כר' ישמעאל ליתא דאמר לך ר"ל אנא אפילו לרבי ישמעאל קא פליגנא אדרבי יוחנן: ערב - שיעבודא דאורייתא: אבל הכא - פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא: דקא מטי הנאה לידיה - כסף קדושיה לאביה: אבי הבן - אביו של חתן: ניתנו ליכתב - נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין: לא ניתנו ליכתב - דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי: שטרי אירוסין ממש - שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקודשת לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת: שהיא כבעלת חוב - ואי לא דנקיטא שטר מי טרפא ממשעבדי: מאי פסקא - בתמיה וכי דבר פסוק הוא לחכמים שקונין לבת האשה ולא לבנות ששנו סתם במשנה בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת ממשועבדים: מי לא עסקינן כו' - וכי אי אפשר שיהו אף הבנות בשעת קנין כגון דגרשה ואהדרה וכתב לה התנאים הללו ואפילו הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חורין ולא ממשועבדים: בתנאי ב"ד - בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי כו': מיגרע גרעי - בתמיה: צררי אתפסינהו - לפני מותו מסר להם צרורות כספים למזונותיהן: זאת אומרת הבת אצל האם - דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם: דלמא בקטנה עסקינן - ומשום הכי לא קתני בת אצל אחין: משום מעשה שהיה - [ואיכא למיחש נמי שמא] יהרגוה בשביל לירש עישור נכסים שלה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין: אם כן - דיש חילוק בין גדולה לקטנה: ניתני מוליך לה מזונות למקום שהיא - דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא:
פליגי אליבא דרבי ישמעאל. רבי יוחנן כרבי ישמעאל, וריש לקיש — עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשייך ליה לשיעבודא דאורייתא, אבל הכא לא שייך שיעבודא דאורייתא. גופא, אמר רב גידל אמר רב: ״כמה אתה נותן לבנך?״, ״כך וכך״. ״וכמה אתה נותן לבתך?״, ״כך וכך״. עמדו וקידשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה. אמר רבא: מסתברא מילתא דרב בבתו נערה — דקא מטי הנאה לידיה, אבל בוגרת דלא מטי הנאה לידיה — לא. והאלהים! אמר רב: אפילו בוגרת. דאי לא תימא הכי, אבי הבן מאי הנאה אתא לידיה? אלא בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי. אמר ליה רבינא לרב אשי: דברים הללו ניתנו ליכתב, או לא ניתנו ליכתב? אמר ליה: לא ניתנו ליכתב. איתיביה: הפקחין היו כותבין ״על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי״! מאי ״כותבין״ — אומרים. וקרי ליה לאמירה כתיבה? אין, והתנן: הכותב לאשתו ״דין ודברים אין לי בנכסייך״, ותני רבי חייא: האומר לאשתו. תא שמע: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. הא מדעת שניהם כותבין. מאי לאו שטרי פסיקתא! לא, שטרי אירוסין ממש. כדרב פפא ורב שרביא. דאיתמר: כתבו לשמה, ושלא מדעתה — רבה ורבינא אמרי: מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת. תא שמע: מתו — בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. הכא במאי עסקינן — בשקנו מידו. אי הכי, בנות נמי! בשקנו לזו ולא קנו לזו. ומאי פסקא? איהי דהואי בשעת קנין — מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין — לא מהני להו קנין. מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי — כגון דגרשה ואהדרה! אלא: איהי דליתא בתנאי בית דין — מהני לה קנין, בנות דאיתנהו בתנאי בית דין — לא מהני להו קנין. מגרע גרעי? אלא: בנותיו היינו טעמא — כיון דאיתנהו בתנאי בית דין, אימר צררי אתפסינהו. לא יאמר הראשון. אמר רב חסדא: זאת אומרת בת אצל אמה. ממאי דבגדולה עסקינן? דלמא בקטנה עסקינן, ומשום מעשה שהיה. דתניא: מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים: יהא גדל אצלנו, ואמו אומרת: יהא בני גדל אצלי — מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו. מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח! אם כן ליתני למקום שהיא,
כתובות קב: