הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קה.מסכת כתובות105a
תשבע בסוף - כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום: ולא תשבע בתחלה - בשעת גיבוי מזונות: גמ' אדמון בן גדאי: גוזרין גזירות - קנסות: קיטמה נטיעה גרסינן בב"ק גבי בהמה שנכנסה לרשות הניזק והזיקה קטמה נטיעת אילן כמה שמין אותה: שתי כסף - שתי מעות: בתי דינין - של עשרים ושלשה: בתי כנסיות - להתפלל: בתי מדרשות - למשנה ולתלמוד: בתי סופרים - ללמוד תינוקות: נוטלין שכרן - ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן: ברשיעי עסקינן - שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן: לא ספקו - למזונות: אע"פ שלא רצו - ליטול: איסתירא - סלע: בתורת שוחדא - שלא תחייבני אם זכאי אני: בתורת אגרא - שכר טורח: הנוטל שכר לדון - משנה היא במס' בכורות (דף כט.): אגר דינא - לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך: אגר בטילא - שהיה בטל ממלאכתו: דהוה תהי באמברי דחמרא - מריח באוצרות יין אי זה ראוי להתקיים והקרוב להתקלקל ימכרוהו מיד ושכר זה היה מצוי לו בכל יום: כי הא - דבטילא דמוכח שרי: הבו לי גברא דדלי - מיא משקה שדותי: בחריקאי - במקומי חריקאי אומר אני שהוא לשון פגום כמו קרנים חרוקות דשחיטת חולין (נט:) כלו' שאני מסתלק ונפגם מקומי:
בסוף, ולא תשבע בתחלה. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תשבע אלא בסוף. גמ׳ ורמינהי: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום. קשיא תלת אתרין, קשיא גזירות אגזילות! בשלמא תלת אתרין לא קשיא: דחשיב ליה — קתני, דלא חשיב ליה — לא קתני. אלא גזירות אגזילות קשיא! אמר רב נחמן בר יצחק: שהיו גוזרין גזירות על גזילות. כדתניא: קיטמה נטיעה, רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: נטיעה בת שנתה — שתי כסף, בת שתי שנים — ארבע כסף. ורמינהי, שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון וחנן ונחום! אמר רב פפא: מאן תנא נחום — רבי נתן היא. דתניא, רבי נתן אומר: אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה, ולא הודו לו חכמים. ותו ליכא? והאמר רבי פנחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים! דיינין טובא הוו, וכי קאמרינן — אגוזרי גזירות קאמרינן. אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה, לא רצו — מוסיפין להם. לא רצו? אטו ברשיעי עסקינן? אלא: לא ספקו, אף על פי שלא רצו — מוסיפין עליהן. קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב: ״ושוחד לא תקח״! וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא, קרנא כיון דשקיל מתרוייהו — לא אתי לאצלויי דינא, וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי? והתניא: ״ושוחד לא תקח״ מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי — הרי כבר נאמר ״לא תטה משפט״, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ״ושוחד לא תקח״! הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי? והתנן: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין! הני מילי אגר דינא, קרנא אגר בטילא הוה שקיל. ואגר בטילא מי שרי? והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין. היכי דמי? אילימא אגר דינא, דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא. קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא. אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד. אדם חש בעיניו, נותן ממון לרופא — ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר: ״כי השוחד יעור פקחים״. תנו רבנן: ״כי השוחד יעור עיני חכמים״, קל וחומר לטפשין. ״ויסלף דברי צדיקים״, קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר: ״כי השוחד יעור עיני חכמים״, אפילו חכם גדול ולוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ״ויסלף דברי צדיקים״,
כתובות קה.