הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קג:מסכת כתובות103b
והושיבו ישיבה - לעסוק בתורה: לאחר שלשים יום - של פטירתי מיד ולא תהיו עסוקין בהספד: שמעון בני חכם - הוא ולקמן פריך מאי קאמר: חנינא בר חמא ישב בראש - הישיבה: סבור מינה משום טורח - דבני כפרים דסמיכו לעיירות ואתו למספדיה כיון דחזו דקא אספדוהו בכרכין וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר: יומא דאשכבתיה - יום פטירתו: צריכא למימר - דר"ג דבכור הוי נשיאה: לך ולמטלעתך - פסח היה כדאמרינן בעלמא (סוכה דף נג.) לוי אחוי קידה ואטלע: מאי קשיא ליה - לר"ש ברבי דאמר צריכא למימר אמאי צריכא הא קרא כתיב: ההוא ממלא מקום אבותיו הוה - כלומר אין באחיו חשוב ממנו אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו: יתיב רבי חנינא אבראי - חוץ לבית המדרש שלא היה נכפף לר' אפס: וקאתא - לבבל: כלילא שרי - לצאת בה בשבת מאי טעמא מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נט:): מיכף הוה כייף ליה - קודם שיגלה ממקומו אבל לר' חנינא לא כייף: והא הוה ר' חייא - ולמנייה רבי ראש ישיבה: קברו של רבי - ארונו של רבי הורדתי עליו דמעות: בערב שבת סימן יפה - שיכנס למנוחה מיד: במוצאי יוהכ"פ - נמחלו עוונותיו וסימן יפה לו: לא אפגריה - לא אבטלו ממצות: שדיינא - זרענא: ומגדלנא נישבי - מקלע אני מכמורת ודומה לו אין פורסין נשבין ליונים (ב"ב דף כג.): וציידנא טביי - צביים: ואריכנא מגילתא - ומתקן אני קלפים אריכנא לשון תיקון כדאמר במסכת סוכה (דף מד:) אריך או לא אריך כלומר מתוקן או אינו מתוקן ובס' עזרא (סימן ד) נמי כתיב וערות מלכא לא אריך לנא למחזא: לא תהא כדבר הזה בישראל - כלומר שלא אומר כדבר זה לעולם: נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים: זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם: בצינעא - מכבד כל אחד ואחד: בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו: רבי מוטל - בחליו בצפורי ומקום קברו מוכן לו בבית שערים:
ישיבה לאחר שלשים יום״. ״שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש״. אל תספדוני בעיירות — סבור מינה משום טרחא הוא דקאמר. כיון דחזו דקספדי בכרכים וקאתו כולי עלמא, אמרו: שמע מינה משום יקרא הוא דקאמר. הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום — דלא עדיפנא ממשה רבינו, דכתיב: ״ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום״, תלתין יומין ספדין ביממא וליליא, מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, או ספדו בליליא וגרסי ביממא, עד דספדי תריסר ירחי שתא. ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי, מזומן הוא לחיי העולם הבא. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא. שמעון בני חכם — מאי קאמר? הכי קאמר: אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. אמר לוי: צריכא למימר? אמר רבי שמעון בר רבי: צריכא לך ולמטלעתך. מאי קשיא ליה — הא קרא קאמר: ״ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור״! ההוא, ממלא מקום אבותיו הוה, ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה. ורבי מאי טעמא עבד הכי? נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה — ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה. חנינא בר חמא ישב בראש — לא קיבל רבי חנינא, שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. יתיב רבי אפס ברישא ויתיב רבי חנינא אבראי, ואתא לוי ויתיב גביה. נח נפשיה דרבי אפס ויתיב רבי חנינא ברישא, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה, וקאתא לבבל. והיינו דאמרי ליה לרב: גברא רבה אקלע לנהרדעא ומטלע ודריש כלילא שרי. אמר: שמע מינה נח נפשיה דרבי אפס, ויתיב רבי חנינא ברישא, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה, וקאתי. ואימא, רבי חנינא נח נפשיה ורבי אפס כדיתיב יתיב, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה וקאתי? איבעית אימא: לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה. ואי בעית אימא: כיון דאמר ״רבי חנינא בר חמא ישב בראש״ — לא סגי דלא מליך, דכתיב בהו בצדיקים: ״ותגזר אומר ויקם לך״. והא הוה רבי חייא! נח נפשיה. והאמר רבי חייא: אני ראיתי קברו של רבי, והורדתי עליו דמעות! איפוך. והאמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה! איפוך. והתניא: כשחלה רבי, נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? והתניא: מת מתוך השחוק — סימן יפה לו, מתוך הבכי — סימן רע לו. פניו למעלה — סימן יפה לו, פניו למטה — סימן רע לו. פניו כלפי העם — סימן יפה לו, כלפי הכותל — סימן רע לו. פניו ירוקין — סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים — סימן יפה לו. מת בערב שבת — סימן יפה לו. במוצאי שבת — סימן רע לו. מת בערב יום הכפורים — סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים — סימן יפה לו. מת מחולי מעיים — סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים. אמר ליה: אנא אתורה ומצות קא בכינא! איבעית אימא איפוך, ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך, רבי חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה. והיינו דכי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי. אמר ליה רבי חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל. דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי, וציידנא טבי(א), ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטבי, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא. אמר ליה רבי שמעון ברבי: אפילו ממך? אמר ליה: אין. אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: אפילו מאבא? אמר ליה: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל. אמר להן: לבני קטן אני צריך. נכנס רבי שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה, אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: ״בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים״. איני? והא כתיב: ״ואת יראי ה׳ יכבד״, ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מרי מרי! לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא. תניא: רבי מוטל בציפורי, ומקום מוכן לו בבית שערים. והתניא: ״צדק צדק תרדף״ — הלך אחר רבי לבית שערים! רבי בבית שערים הוה, אלא כיון דחלש אמטיוהי לציפורי,
כתובות קג: