הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיא:מסכת כתובות111b
שאין בה סמיכה - כמו במטות או בקתדראות יש סמיכה בספסלין וכסאות אין סמיכה: אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור - מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא הלכך אפי' היא בת חמורה נקבה אין מרביעין עליה חמור שמא חוששין לזרע האב ונמצא מרביע כלאים ורבנן פליגי ליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפרק אותו ואת בנו: רפאים בל יקומו - מרפה עצמו מדברי תורה: וארץ רפאים תפיל - וארץ לרפאים תפיל: מצאתי להם תקנה - יהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם: העושה פרקמטיא - מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות: גלוסקאות וכלי מילת - דרוש פסת בר לשון פיסת היד שהיא רחבה וחטה רחבה לא משכחת אלא פת אפויה וכלי מילת דרוש פסת ל' כתונת פסים: שתתמר - לשון תומר דקל: קינן בלפת - ניקב בו עד שעשה לידתו בתוכו ואעפ"כ שקלו את המותר ששים ליטרין: נפשח - נבדל אחד מהן מן הקלח: והיינו עולים בסולם - ללקט עליו העליונים: ודם ענב תשתה - מתוך הענבה תשתהו ולא תצטרך לדורכו: חומר - כור והוא שלשים סאין: גרבי - סאה: אין לך כל אילן סרק - שלא יעשה פרי: אין בו יין - אין בו ליחלוח בפרי: סותה - לשון הסתה שהיין מסית את השכור: רמוז לי בעיניך - ותתרגם לשון שחוק ומחוך חוך לי בעינים שלך וטוב לי מיין כשתראני פנים צהובות ושוחקות: ואחוי לי שיניך - אף זו לשון שחוק שהשוחק שיניו נגלין: איפגר - לשון בטול: דלית - כרם המודל על גבי כלונסות טריליא"ה בלע"ז: הוה עבדא טפי - שהרי ראית שבכל יום היין מתמעט מן האשכולות וזהו עונש הבטול: קדמתי בנשף - קודם עמוד השחר:
בה סמיכה — עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה. וכן אמרו: יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד: הלכה כרבי יהודה בפרדות. דתניא רבי יהודה אומר: פרדה שתבעה — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה. אמר רב נחמן בר יצחק: יצחק — זה רבי יצחק נפחא, שמעון — זה רבי שמעון בן פזי, ואמרי לה: ריש לקיש, אושעיא — זה רבי אושעיא ברבי. אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: ״מתים בל יחיו וגו׳״, תניא נמי הכי: ״מתים בל יחיו״, יכול לכל — תלמוד לומר: ״רפאים בל יקומו״, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודה זרה הוא דכתיב. אמר ליה: מקרא אחר אני דורש, דכתיב: ״כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל״, כל המשתמש באור תורה — אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה — אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער, אמר ליה: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״, וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: ״כי ה׳ אלהיך אש אוכלה״? אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו — מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: ״לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו״, וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו — מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. אמר רבי חייא בר יוסף: עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים, שנאמר: ״ויציצו מעיר כעשב הארץ״, ואין ״עיר״ אלא ירושלים, שנאמר: ״וגנותי אל העיר הזאת״. ואמר רבי חייא בר יוסף: עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן, קל וחומר מחטה: מה חטה שנקברה ערומה — יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן — על אחת כמה וכמה. ואמר רבי חייא בר יוסף: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר: ״יהי פסת בר בארץ״. תנו רבנן: ״יהי פסת בר בארץ בראש הרים״, אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל, ועולה בראש הרים. ושמא תאמר: יש צער לקוצרה! תלמוד לומר: ״ירעש כלבנון פריו״ — הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ״עם חלב כליות חטה״, אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה, שהרי שועל קינן בלפת, ושקלוהו, ומצאו בו ששים ליטרין, בליטרא של צפורי. תניא, אמר רב יוסי: מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלשה בדי חרדל ונפשח אחד מהן ונמצאו בו תשעה קבין חרדל. ועציו, סיככו בו סוכת יוצרין. אמר רבי שמעון בן תחליפא: קלח של כרוב הניח לנו אבא, והיינו עולים ויורדים בו בסולם. ״ודם ענב תשתה חמר״, אמרו: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא מביא ענוה אחת בקרון או בספינה, ומניחה בזוית ביתו, ומספק הימנה כפטוס גדול. ועציו, מסיקין תחת התבשיל. ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי יין, שנאמר: ״ודם ענב תשתה חמר״, אל תקרי ״חמר״ אלא ״חומר״. כי אתא רב דימי, אמר: מאי דכתיב ״אוסרי לגפן עירה״ — אין לך כל גפן וגפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור. ״ולשורקה בני אתונו״ — אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות. ושמא תאמר אין בו יין, תלמוד לומר: ״כבס ביין לבושו״. ושמא תאמר אינו אדום, תלמוד לומר: ״ודם ענב תשתה חמר״. ושמא תאמר אינו מרוה — תלמוד לומר: ״סותה״. ושמא תאמר אין בו טעם — תלמוד לומר: ״חכלילי עינים מיין״. כל חיך שטועמו, אומר: ״לי לי״. ושמא תאמר לנערים יפה ולזקנים אינו יפה — תלמוד לומר: ״ולבן שנים מחלב״, אל תיקרי ״לבן שינים״ אלא ״לבן שנים״. פשטיה דקרא במאי כתיב? כי אתא רב דימי, אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, רמוז [לי] בעיניך דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ״ולבן שנים מחלב״, אל תקרי ״לבן שינים״ אלא ״לבון שינים״. רב חייא בר אדא מקרי דרדקי דריש לקיש הוה. איפגר תלתא יומי ולא אתא. כי אתא, אמר ליה: אמאי איפגרת? אמר ליה: דלית אחת הניח לי אבא ובצרתי ממנה יום ראשון שלש מאות אשכולות אשכול לגרב, יום שני בצרתי שלש מאות אשכולות שתי אשכולות לגרב, יום שלישי בצרתי ממנה שלש מאות אשכולות שלש אשכולות לגרב, והפקרתי יותר מחציה. אמר ליה: אי לאו דאיפגרת הוה עבדא טפי. רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי. אמר: היינו: ״זבת חלב ודבש״. אמר רבי יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסוליי בדבש של תאינים. אמר ריש לקיש: לדידי חזי לי ״זבת חלב ודבש״ של צפורי, והוי שיתסר מילין אשיתסר מילין. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ״זבת חלב ודבש״ של כל ארץ ישראל,
כתובות קיא: