הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פא:מסכת יומא81b
היא גופה שבת איקרי - ובלאו ג"ש נמי נפקא מיניה וביה דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי הוה ליה כשבת לעונש ואזהרה: תשבתו שבתכם - ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבויי כל הענין כדאמר בריש פרקין (יומא דף עד.) שבתון שבות אי נמי שבת שבתון היא לאו יומא איקרי שבת אלא הכי קאמר מנוח' מרגוע היא לכם והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא לשון זכר אף לשון מנוחה הוא לשון זכר אבל יומא לא איקרי שבת להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופיה איקרי שבת: מיבעיא ליה לכדתניא - לשאר ימים טובים ולא איום כפורים קאי: ותנא דעצם עצם - מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד ליה: כל האוכל ושותה וכו' - והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה: כס פלפלין - אין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו: מיתיבי וכו' - אלמא מאכל קרי ליה: שהפלפלין חייבין בערלה - מין אילן הוא: רטיבא - חזי למיכל: הימלתא - ליטוריג"ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש: מבי הנדואי - מארץ כוש: שריא - ואין בו משום בישולי נכרים שנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי נכרים דנותן טעם לפגם ומדקאמר אין בו משום בישולי נכרים ש"מ דרך אכילתו כשהוא חי: מר"ה עד יום הכפורים - אבל לבלבו קודם ר"ה כבר נעשו קשים ועץ בעלמא נינהו: משיב את הנפש - ומבטל את העינוי: מזגו - נתנו בו מים להתיש כחו:
גופיה שבת איקרי, דכתיב: ״תשבתו שבתכם״. בשלמא רב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב — דקרא דכתיב בגופיה עדיף. אלא רב אחא בר יעקב, מאי טעמא לא אמר כרב פפא? מיבעי ליה לכדתניא: ״ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש״. יכול יתחיל ויתענה בתשעה — תלמוד לומר: ״בערב״. אי בערב — יכול משתחשך? תלמוד לומר: ״בתשעה״. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין — תלמוד לומר: ״מערב עד ערב״. ואין לי אלא יום הכפורים, (ימים טובים) מניין — תלמוד לומר: ״תשבתו״. אין לי אלא (ימים טובים, שבתות) מנין — תלמוד לומר: ״שבתכם״. הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות, (מכאן ש)מוסיפין מחול על הקודש. ותנא ד״עצם״ ״עצם״, האי ״בתשעה לחודש״ מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי. דתני חייא בר רב מדיפתי: ״ועניתם את נפשותיכם בתשעה״, וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה. אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי — פטור. כס זנגבילא ביומא דכפורי — פטור. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר: ״וערלתם ערלתו את פריו״, איני יודע שעץ מאכל הוא! אלא מה תלמוד לומר ״עץ מאכל״? עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר ״לא תחסר כל בה״! לא קשיא: הא — ברטיבתא, והא — ביבישתא. אמר ליה רבינא למרימר: והאמר רב נחמן, האי הימלתא דאתי מבי הנדואי — שריא, ומברכינן עליה: ״בורא פרי האדמה״. לא קשיא: הא ברטיבתא, והא ביבישתא. תנו רבנן: אכל עלי קנים — פטור. לולבי גפנים — חייב. אלו הן לולבי גפנים? אמר רבי יצחק מגדלאה: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים. ורב כהנא אמר: כל שלשים יום. תניא כוותיה דרבי יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים — פטור, ולולבי גפנים — חייב. אלו הן לולבי גפנים — כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים. שתה ציר או מורייס — פטור. הא חומץ — חייב. מתניתין מני? רבי היא. דתניא: רבי אומר: חומץ משיב את הנפש. דרש רב גידל בר מנשה מבירי דנרש: אין הלכה כרבי. לשנה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא. שמע רב גידל ואיקפד. אמר: אימר דאמרי אנא — דיעבד, לכתחלה מי אמרי? אימר דאמרי אנא — פורתא, טובא מי אמרי? אימר דאמרי אנא — חי, מזוג מי אמרי?
יומא פא: