הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כח:מסכת יומא28b
מתני' אמר להם הממונה צאו וראו כו': שנאמר וישכם אברהם בבקר - בפ"ק דפסחים (דף ד. ושם) פריך וניבדוק מצפרא מי לא תניא כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין שנאמר וישכם אברהם וגו' ותימה היכי גמר מהכא דאין זריזין מקדימין מאורתא דלמא מה שאברהם לא עמד בלילה משום דת"ח לא יצא יחידי בלילה כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא.) וי"ל דמש"ה לא היה אברהם נמנע מלהשכים בלילה כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מיהו קשה דהיא גופה דלא יצא יחידי בלילה מוישכם אברהם בבקר יליף התם ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי וי"ל דתרי וישכם כתיבי חד בעקידה וחד כשהתפלל על סדום והכא מייתי קרא דעקידה הלכך פריך שפיר מינה בפסחים דאי זריזין מקדימין למצות מאורתא א"כ אברהם נמי לקדום באורתא שהרי לא היה ירא כלום חדא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ועוד דשני נעריו עמו הוו ובפרק גיד הנשה (שם) מייתי קרא דסדום דהתם יחידי הוה שלא יראו במפלתה של סדום כדאשכחן באשתו של לוט ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה:
גמ' עלה ברקאי - האיר יותר מברק: לשכור פועלים - האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור: צלותיה דאברהם - תפלת הערב שלו: מכי משחרי כותלי - חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב: אנן מאברהם ניקום ונגמר - באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם: חל להיות בערב שבת - הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע: דלא מכווני - לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב: איצטגנינות - להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות: דולה ומשקה - נוטריקון של דמשק: שבע מצות - שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו: אפילו עירובי תבשילין - שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן: ואיהו מפשר - פותר החלום כלומר הוא שואל הוא משיב: אמר איהו - זה שעל הגג: עד שבחברון - שאילה היא: ואיבעית אימא האי דקאי אארעא - אמר הן כיצד אמר הא דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאילה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ג ה"א) כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון: ומי מיחלף - צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה: תימור של חמה - עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳) על שם שזוקף ועולה: יום המעונן - הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב: שמע מינה - מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה: יומא דעיבא כוליה שימשא - אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט' עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן: לשטוח עורות - לייבש: לא תלוש - בפסח: זוהמא דשמשא - אותו חום של יום המעונן: דנא דחלא - שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים: שברירי דשמשא - סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר: וסימניך דילפא - קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים:
גמ׳רבי ישמעאל אומר: ״ברק ברקאי״. רבי עקיבא אומר: ״עלה ברקאי״. נחומא בן אפקשיון אומר: ״אף ברקאי בחברון״. מתיא בן שמואל (אומר): הממונה על הפייסות אומר: ״האיר פני כל המזרח עד שבחברון״. רבי יהודה בן בתירא אומר: ״האיר פני כל המזרח עד בחברון, ויצאו כל העם איש איש למלאכתו״. אי הכי, נגה ליה טובא? לשכור פועלים קאמרינן. אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם, מכי משחרי כותלי. אמר רב יוסף: אנן מאברהם ניקום וניגמר?! אמר רבא: תנא גמר מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה?! דתניא: ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר: ״וישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו׳״. אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה. דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת, נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה. ונשחטיה מכי משחרי כותלי! מאי קושיא? ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא. אי נמי, שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. אי נמי, משום דזקן ויושב בישיבה הוה. דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים — ישיבה עמהם, שנאמר: ״לך ואספת את זקני ישראל״. היו במדבר — ישיבה עמהם, שנאמר: ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה, שנאמר: ״ואברהם זקן בא בימים״. יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: ״ויהי כי זקן יצחק״. יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: ״ועיני ישראל כבדו מזוקן״. אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: ״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו״, אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. ״הוא דמשק אליעזר״ — אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳״. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות? הא איכא נמי מילה! ואימא שבע מצות ומילה! אמר ליה: אם כן ״מצותי ותורותי״ למה לי? אמר (רב), ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: ״תורותי״, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. מתיא בן שמואל אומר וכו׳ והוא אומר הן. מאן אמר ״הן״? אילימא הך דקאי אאיגרא — הוא חלים והוא מפשר?! אלא הך דקאי אארעא, מנא ידע? איבעית אימא — הך דקאי אארעא, ואיבעית אימא — הך דקאי אאיגרא. איבעית אימא הך דקאי אאיגרא, אמר איהו: ״האיר פני כל המזרח!״, ואמר ליה הך דקאי אארעא: ״עד שבחברון?״, ואמר ליה איהו: ״הן!״. ואיבעית אימא הך דקאי אארעא, אמר איהו: ״האיר פני כל המזרח?״, ואמר ליה: ״עד שבחברון?״, ואמר ליה: ״הן!״. ולמה הוצרכו לכך וכו׳. ומי מיחלף? והתניא, רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה. תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן. תנא דבי רבי ישמעאל: יום המעונן היה, ומפציע לכאן ולכאן. אמר רב פפא, שמע מינה: יומא דעיבא כוליה שמשא. למאי נפקא מינה? לשטוחי עורות. אי נמי לכדדרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה. אמר רב נחמן: זוהמא דשימשא קשי משימשא, וסימניך: דנא דחלא. שברירי דשימשא קשו משימשא, וסימניך: דילפא.
יומא כח: