הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כח.מסכת מועד קטן28a
אלא חיה - שמתה מחמת וולד שהיא שופעת: מת פתאום - שלא חלה: מחמשים שנה - ולמעלה: והאי דלא חשיב ליה - בהדי כרת: כרת דיומי - שמא ימות מיתה חטופה: פלגא - דמכרת דשני מיהא פלטי לי: מנמנם - גוסס: א"ל - רבא לרב שעורים: לימא מר - למלאך המות דלא לצעורי: שושביניה - דמלאך המות: דאימסר מזליה - איתרע מזליה: ליתחזי לי מר - בתר מיתה: מר לאו אדם חשוב - לימא ליה מר: ספין רקיע - מתוקן למיבעי מיניה: ביעתותיה. דמלאך המות: רגליה דבר נתן - למיהוי נשיא: אמאי לא מרחם - דמתפקדנא למייתי ליה למר בההוא עלמא: אחוי ליה שוטא דנורא - וידע דהוא מלאך המות:
חיה. אבל שאר נשים — מניחין. רבי אלעזר אמר: אפילו שאר הנשים, דכתיב: ״ותמת שם מרים ותקבר שם״ — סמוך למיתה קבורה. ואמר רבי אלעזר: אף מרים בנשיקה מתה. אתיא ״שם״ ״שם״ ממשה. ומפני מה לא נאמר בה ״על פי ה׳״ — מפני שגנאי הדבר לאומרו. אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת — אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין — אף מיתתן של צדיקים מכפרת. תנו רבנן: מת פתאום — זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת — זו היא מיתה דחופה. רבי חנניא בן גמליאל אומר: זו היא מיתת מגפה, שנאמר: ״בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה״, וכתיב: ״ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב״. שני ימים ומת — זו היא מיתה דחויה. שלשה — גערה. ארבעה — נזיפה. חמשה — זו היא מיתת כל אדם. אמר רבי חנין, מאי קרא: ״הן קרבו ימיך למות״. ״הן״ — חד, ״קרבו״ — תרי, ״ימיך״ — תרי, הא חמשה. ״הן״ חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת ״הן״. מת בחמשים שנה — זו היא מיתת כרת. חמשים ושתים שנה — זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. ששים — זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא: מאי קרא — דכתיב: ״תבא בכלח אלי קבר״, ״בכלח״ בגימטריא שיתין הוו. שבעים — שיבה. שמונים — גבורות, דכתיב: ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה״. אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה — זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו — משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן, תנא להו זוגא דמהדייב: לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות — זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין. בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי. בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי: חוכמתיה דרב הונא, ועותריה דרב חסדא, ויהבו לי. ענותנותיה דרבה בר רב הונא, לא יהבו לי. רב שעורים אחוה דרבא הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דהוה קא מנמנם. אמר ליה: לימא ליה מר דלא לצערן. אמר ליה: מר לאו שושביניה הוא? אמר ליה: כיון דאימסר מזלא, לא אשגח בי. אמר ליה: ליתחזי לי מר. איתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? אמר ליה: כי ריבדא דכוסילתא. רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזייה דקא מנמנם. אמר ליה: לימא ליה מר דלא לצערן. אמר ליה: מר לאו אדם חשוב הוא? אמר ליה: מאן חשיב, מאן ספין, מאן רקיע! אמר ליה: ליתחזי לי מר. אתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? אמר ליה: כמישחל בניתא מחלבא, ואי אמר לי הקדוש ברוך הוא זיל בההוא עלמא כד הוית — לא בעינא, דנפיש ביעתותיה. רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה. איתחזי ליה, אמר ליה: תרומה קא אכילנא, ולאו קודש איקרי? חלפא ליה שעתא. רב ששת איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה: בשוקא כבהמה? איתא לגבי ביתא. רב אשי איתחזי ליה (בשוקא), אמר ליה: איתרח לי תלתין יומין, ואהדרי[ה] לתלמודאי, דאמריתו: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ביום תלתין אתא. אמר ליה: מאי כולי האי? קא דחקא רגליה דבר נתן, ואין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימא. רב חסדא, לא הוה יכיל ליה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, סליק יתיב בארזא דבי רב. פקע ארזא ושתק, ויכיל ליה. רבי חייא לא הוה מצי למיקרבא ליה, יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא, אמר ליה: אפיק לי ריפתא, אפיקו ליה. אמר ליה: ולאו קא מרחם מר אעניא? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר? גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא, אמצי ליה נפשיה.
מועד קטן כח.