הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כו.מסכת מועד קטן26a
ואלו קרעין כו' - באבל רבתי במסכת שמחות (פ"ט): ברוב ציבור - רוב ישראל: וכמעשה שהיה - בשאול ויהונתן: גרמו לנפשייהו - דמרדו ביה והא דקאמר לא קטלי יהודי רוצה לומר בחנם: לקול יתירי - לקול כנורות שמרדו: אתיא קרע קרע (מדוד): שלש דלתות וארבעה - כלומר ארבעה פסוקים: אנא מלכא - ואמלכא לא כתיב כלום: היו צריה לראש - שהנכרי ראש ולא אתה: משום שמועות רעות - על הגלות איבעי למיקרע: את המגילה - זה הגויל: ואת הדברים - זה הכתב: השתא - אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי כנשרף: בזרוע - שאין יכול להצילו: וכמעשה שהיה - דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל לא מיקרע: הא דפגע במקדש ברישא - כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש. קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו: כל הקרעים רשאין למוללן - לקפל בגד בתפירה: כעין סולמות - שאין מלקטין זה סמוך לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט ברוחב כעין מעלות סולמות:
קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים. וקורע על מקדש, ומוסיף על ירושלים. אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן — דכתיב: ״ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״. ״אבי אבי״ — זה אביו ואמו, ״רכב ישראל ופרשיו״ — זה רבו שלימדו תורה. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין. ולא מתאחין מנלן — דכתיב: ״ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים״, ממשמע שנאמר ״ויקרעם״ איני יודע שלשנים? אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא? אמר ליה, כיון דכתיב: ״ולא ראהו עוד״, לגבי דידיה כמת דמי. נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות מנלן — דכתיב: ״ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב״. ״שאול״ — זה נשיא, ״יהונתן״ — זה אב בית דין, ״על עם ה׳ ועל בית ישראל״ — אלו שמועות הרעות. אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו! אמר ליה: ״על״ ״על״ הפסיק הענין. ומי קרעינן אשמועות הרעות? והא אמרו ליה לשמואל: קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במזיגת קסרי, ולא קרע! לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה. ומי קטל שבור מלכא יהודאי? והא אמר ליה שבור מלכא לשמואל: תיתי לי דלא קטלי יהודי מעולם! התם אינהו גרמי לנפשייהו, דאמר רבי אמי: לקל יתירי דמזיגת קסרי, פקע שורא דלודקיא. על ברכת השם מנלן? דכתיב: ״ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים״. תנו רבנן: אחד השומע ואחד השומע מפי השומע — חייב לקרוע. והעדים אינן חייבין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. בשעה ששמעו מאי הוי? הא קא שמעי השתא! לא סלקא דעתך, דכתיב: ״ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו״, המלך קרע והם לא קרעו. ולא מתאחין מנלן — אתיא ״קריעה״ ״קריעה״. ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב: ״ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה ויקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח וגו׳״. מאי שלש דלתות וארבעה? אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. אמר להו: מה כתיב ביה? ״איכה ישבה בדד״. אמר להו: אנא מלכא. אמר ליה: ״בכה תבכה בלילה״. אנא מלכא. ״גלתה יהודה מעוני״. אנא מלכא. ״דרכי ציון אבלות״. אנא מלכא. ״היו צריה לראש״. אמר להו: מאן אמרה? ״כי ה׳ הוגה על רוב פשעיה״. מיד קדר כל אזכרות שבה, ושרפן באש. והיינו דכתיב: ״ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם״, מכלל דבעו למיקרע. אמר ליה רב פפא לאביי: אימר משום שמועות הרעות. אמר ליה: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו?! אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע — חייב לקרוע שתי קריעות: אחד על הגויל ואחד על הכתב, שנאמר: ״אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים״. רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא. בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה. אמר: השתא כי חייבן לי שתי קריעות. אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי, הכי אמר שמואל: לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה. ערי יהודה מנלן — דכתיב: ״ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה׳ וגו׳״. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: ״ערי קדשך היו מדבר״, וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: ״ציון מדבר היתה ירושלם שממה״, וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: ״בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה״, וקורע. קורע על מקדש, ומוסיף על ירושלים. ורמינהו: אחד השומע ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים — קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! לא קשיא: הא דפגע במקדש ברישא. הא דפגע בירושלים ברישא. תנו רבנן: וכולן רשאין לשוללן ולמוללן וללוקטן ולעשותן כמין סולמות, אבל לא לאחותן. אמר רב חסדא:
מועד קטן כו.