הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כו:מסכת מועד קטן26b
מתוך השלל - שלא קרע אלא בשלל: מתוך האיחוי - מקרע האיחוי: ובאיחוי אלכסנדרי - דהוה כשלם: רשאי להפכו למטה - שהופך הקרע למטה והופך שלמטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו: ותוספת שלש - כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע כגון שאירעו אבל אחר: עליון אין מתאחה - שקרעו על אביו ועל אמו: שאינן בתוספת - כלומר אין בדין שמוסיף עליהן: הגיע לטיבורו - ומת לו מת אחר: מרחיק שלש אצבעות - בצד אותו קרע וקורע: נתמלא - קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וחוזר וקורע לפניו: כל שבעה - אם מת לו מת קורע קריעה אחרת: לאחר שבעה מוסיף - על קרע ראשון: דלא ניתן לשוללו - תוך שבעה כלל ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד אבל לאחר שבעה דכבר שללו קורע כל השלילות ומוסיף כל שהו דמינכר דעל מת אחר קרע: אשה שוללתו לאלתר - אפילו תוך שבעה: הכי נמי - דמוסיף דקורע השלילה ומוסיף בה פורתא דקא מינכר וקא פסיק כל שבעה קורע ואפילו אשה: משום כבוד האשה הוא - ולא מן הדין: משום כבוד אביו - ולא מן הדין והוי כאיחוי לפיכך מוסיף בו לאחר שלשים: בבגד קרוע - קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקרע על המת: ואם לא הודיעו - שהולך לבקר את אביו: יברוהו - לאותו שבא על מטות כפויות: אבל ההולך ממקום למקום:
אלכסנדרי. תנו רבנן: הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הלקט, מתוך הסולמות — לא יצא. מתוך האיחוי — יצא. אמר רב חסדא: ובאיחוי אלכסנדרי. תנו רבנן: רשאי להופכו למטה ולאחותו. רבי שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו, וכשם שהמוכר אסור לאחותו — כך הלוקח אסור לאחותו. ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח. תנו רבנן: תחילת קריעה — טפח, ותוספת — שלש אצבעות, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תחילת קריעה — שלש אצבעות, ותוספת — כל שהו. אמר עולא: הלכה כרבי מאיר בקריעה, והלכה כרבי יהודה בתוספת. תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: תחילת קריעה — טפח, ותוספת — כל שהו. תנו רבנן: אמרו לו מת אביו וקרע, מת בנו והוסיף, תחתון — מתאחה, עליון — אינו מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, עליון — מתאחה, תחתון — אינו מתאחה. מת אביו, מת אמו, מת אחיו, מתה אחותו — קורע קרע אחד לכולן. רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולן קרע אחד, על אביו ואמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו. מאי טעמא? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל! אבילות לחוד, קריעה לחוד. עד היכן קורע — עד טיבורו, ויש אומרים: עד לבו. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: ״וקרעו לבבכם ואל בגדיכם״. הגיע לטיבורו — מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו — מחזירו לאחוריו. נתמלא מלמעלה — הופכו מלמטה. והקורע מלמטה ומן הצדדין — לא יצא. אלא שכהן גדול פורם מלמטה. פליגו בה רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי. חד אמר: כל שבעה קורע, לאחר שבעה — מוסיף. וחד אמר: כל שלשים קורע, לאחר שלשים — מוסיף. מתקיף לה רבי זירא: מאן דאמר כל שבעה קורע, אמאי — דלא ניתן לשוללו, אלא הא דאמר מר: האשה שוללתו לאלתר, הכא נמי?! התם משום כבוד אשה הוא. מאן דאמר כל שלשים קורע, אמאי — דלא ניתן לאחותו. אלא לאביו ולאמו, דלא ניתן לאחותו לעולם, הכי נמי?! התם משום כבוד אביו ואמו הוא. תנו רבנן: היוצא בבגד קרוע לפני המת — הרי זה גוזל את המתים ואת החיים. רבן שמעון בן גמליאל אומר, האומר לחבירו: השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת — קורע ומאחו, וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו — הרי זה לא יגע בו. תנו רבנן: חולה שמת לו מת — אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו. ואין מקרעין בפניו, ומשתקין את הנשים מפניו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורעין על חמיו ועל חמותו, מפני כבוד אשתו. ואמר רב פפא, תנא באבל רבתי: אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שמביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות. ואין מברין על מטות זקופות. תנו רבנן: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו — יברוהו על מטות כפויות. ואם לאו — יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מילתא, על לגביה אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי. רבא זקיף, אבא בר מרתא כפי. אמר: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן. תנו רבנן: ההולך ממקום למקום
מועד קטן כו: