הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יז.מסכת מועד קטן17a
תלמיד חכם שנידה לכבודו - כבר פירשתי למעלה: עביד (איניש) דינא לנפשיה - דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי: דפסיקא ליה - שודאי הוא לו ולא ספק: סנו שומעניה - שיוצאין עליו שמועות רעות: צריכי ליה רבנן - דאתריה דהוה רבהון: ואם לאו אל יבקשו תורה - הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה: אתא איהו - האי מנודה נמי בהדייהו: מאי דקמן - כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש: שמע מינה - דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה: וטרקיה אאמתיה - נשכו למנודה באמתו: ולא קבלוהו - דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה: דייני - ראשי ב"ד וחסידים עדיפי מינייהו: מאי טעמא - קבלוהו: דעבד כרבי אילעאי וכו' - בהני שמועות רעות: מה שלבו חפץ - עבירה והואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חלול השם ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה: דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול - דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו: שלך אינו נידוי - דלאו בדינא שמתיה: הכבד - בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומר לו לישנא אחרינא הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך: כסהו - אל תבזה אותו בפרהסיא: כלילה - שחשיכה ואין אדם רואה: משמית נפשיה - משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן: מימנו אנגידא - מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקי להו: ומהניא כי טיחיא בתנורא - כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם: ופליגא דר"ש ב"ל - דאמר יוצאה: גנובתיה - זנב: דידה עבדא - ומלקי ליה: מסתפינא מיניה - דגברא אלמא הוא: שקיל פתיחא עלויה - כתוב עליו שמתא: שקליה - לכתב שמתא: ואחתיה בכדא - תקע בתוך הכד ולא ישמעו:
שנידה לכבודו — נדויו נידוי, דתניא: מנודה לרב — מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד — אינו מנודה לרב. לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא — מנודה. למאי? אי במילי דשמיא — ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״! אלא לאו, לכבוד עצמו. אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה. ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה — צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה — קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״. אם דומה הרב למלאך ה׳ — יבקשו תורה מפיו, ואם לאו — אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה. לסוף איחלש רב יהודה. אתו רבנן לשיולי ביה ואתא איהו נמי בהדייהו, כד חזייה רב יהודה, חייך. אמר ליה: לא מסתייה דשמתיה לההוא גברא, אלא אחוכי נמי חייך בי?! אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזילנא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה. נח נפשיה דרב יהודה. אתא לבי מדרשא, אמר להו: שרו לי! אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך. אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה — שרי ליה. עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה. אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה. לא שרא ליה, נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב. עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה, עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי טעמא? דעבד כרבי אילעאי. דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו — ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ״ולפני עור לא תתן מכשול״. דתניא: ״ולפני עור לא תתן מכשול״ — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא. אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה. אמר: ליהוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה: אדרבה, ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך, נידוי מי נתחייבתי לך? אתא לבי מדרשא, אמרו ליה: שלו — נידוי, שלך — אינו נידוי. ומאי תקנתיה? זיל לגביה דלישרי לך. לא ידענא ליה. אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו, ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו. אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח — אין מנדין אותו, אלא אומר לו: ״הכבד ושב בביתך״. חזר וסרח — מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר: ״וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה״ — כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא, ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה. כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה. אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו. אמר רב פפא: תיתי לי, דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא, היכי עביד? כי הא דבמערבא מימנו אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. מאי שמתא? אמר רב: שם מיתה. ושמואל אמר: שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים, כך כשהיא יוצאה — יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים. כשהיא נכנסת, דכתיב: ״והיתה העיר חרם״ — ״חרם״ בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו. כשהיא יוצאה, דכתיב: ״ברוגז רחם תזכור״, ״רחם״ בגימטריא הכי הוו. אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה. דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו, ושמתו ליה. איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה. ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: זיל שמתיה. אמר ליה: מסתפינא מיניה. אמר ליה: שקיל פתיחא עליה. כל שכן דמסתפינא מיניה. אמר ליה: שקליה, אחתיה בכדא,
מועד קטן יז.