הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ז:מסכת כריתות7b
אתיא לרבנן - (רבנן קאמרי ליה הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הש"ס וכך היא בעיני) והכי קאמרי ליה רבנן לר"ע אמרת מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם מגדף היינו עובד ע"ז והאי דקתני במתני' וחכ"א אף המגדף כו' הכי קאמרי אף המגדף דידך אף מברך את השם שאתה קורא אותו מגדף: אלא כרת במברך את השם מנא להו - במברך את השם כתיב איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונאמר בפסח (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא האיש ההוא מה להלן כרת אף כאן כרת והכי נמי איכא דדריש ליה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) ודרשי הכי וחדל לעשות הפסח ראשון דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא ולא נאמר כרת דמגדף במקום קרבן ולא גמרינן ליה אלא מכרת דפסח שאינה בת חטאת דמצות עשה היא. ור"ע אית ליה כרת בשני ומוקי לחטאו ישא בפסח שני וגמר לה ממגדף וסבר מגדף היינו מברך את השם ובפסחים (שם) נמי איכא דדריש ליה הכי: גירפת - ר' מתחלפת בד'. הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ. קסבר מגדף היינו מברך את השם ומילתא רבה עבד דפשט ידו בעיקר: ולא חסרת קסבר היינו עובד עבודת כוכבים - כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא כולי האי: מתני' כמין בהמה חיה ועוף - מפרש טעמא במסכת נדה בפרק המפלת (נדה כב:) הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם: סנדל - ולד הוא אלא שנפחתה צורתו: שיליא - נמי אמרינן במסכת נדה בהמפלת (נדה דף כו.) אין שיליא בלא ולד. ושפיר היינו עור הולד מרוקם שיש בתוך השפיר צורת איברים קטנים ובמס' נדה מפרש לה בהמפלת: וכן שפחה - כנענית ובגמ' פריך למה לי למתניי': ואין ידוע מה הפילה - אם צורת אדם וחייבת או דגים וחגבים ופטורה: מביאה קרבן - שתי תורים [א' לעולה וא' לחטאת ועל של] עולה מתנה עלה אם מין חובה ילדה תהא לחובתה ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומחייב בספק ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן היא ומליקתה כנבילה בעלמא ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן דחטאת העוף באה על הספק: וכן שתי נשים שהפילו - במחבואה: אחת מין פטור - דגים וחגבים: ואחת מין חובה - סנדל או שיליא ואין ידוע אי זו הפילה פטור ואי זו הפילה חובה מביאות כל אחת שתי תורים כמו שפירשתי ואינו נאכל: אימתי - אינו נאכל בזמן שהלכה כו' שאינן יכולות להתנות שהביאו קיניהן לכהן והלכו לדרכן: אבל אם שתיהן עומדות כו' - בגמ' מפרש מאי עבדן: גנינין - גוונים: (כמין דגים וחגבים): המפלת יום ארבעים - במסכת נדה בפ' המפלת (נדה דף ל.) עד שיעברו מ' יום להריון הוי מיא בעלמא: גמ' ושפחה מנלן דת"ר דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע: מאי וכן שפחה - הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמרי לה לה כתיב באשה (דברים כ״ד:א׳) וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה או חפשה לא נתן לה: מאי עבדן - לרבי יוסי מתיין תרוייהו חד קרבן בין שתיהן יקנו חטאת העוף חדא ודאי עולת העוף תביא כל אחת ודאי ובתנאי שאם אינה חייבת תהא נדבה אבל חטאת העוף לא מצי למימר תהא נדבה דאין חטאת נדבה ולהכי מייתו חטאת העוף ויקנוהו בין שתיהן ומתנין אם אני חייבת יהא חלקך מחול לי ואם את חייבת יהא חלקי מחול לך וממ"נ הויא מליקתה כשרה: ר"ש אומר כו' - בפרק דם שחיטה לקמן (כריתות דף כג.): מודה רבי יוסי - דמתני' בארבעה מחוסרי כפרה דלא מייתי קרבן לשום חטאת אלא לאשתרויי בקדשים: התם - גבי חטאת חלב בפרק דם שחיטה גברא בעי ידיעה שידע שחטא ואי לא מייתי כל חד אשם תלוי ולא חטאת בשותפות: דקתני סיפא דההיא - בפ' דם שחיטה (שם) כל חטאת שהיא באה על חטא אלמא באה על חטא דוקא נקט: ואם נקבה תלד - הוה ליה למכתב ואם נקבה היא: מתני' לאור פ"א - שילדה נקבה לאור פ"א שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה: ב"ש פוטרין מן הקרבן - מלידה ב' אע"ג דלאחר מלאת הוא הואיל ולילה הוא ולא יצאה שעה ראויה לקרבן דלילה מחוסר זמן קרבן הוא דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צותו הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי: מ"ש אור פ"א מיום פ"א - דודאי חייבת כדמפרש לקמן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.): אם שיוה לו לטומאה - שהרי אתם מודים שמשקיעת החמה של יום פ' כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל פ"א טמאה: והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני:
קאמר: מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו כרת במקום קרבן, דברי רבי עקיבא. קסבר: מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא, וכתיב כרת במקום קרבן, שמע מינה מייתי קרבן. ואומר: ״חטאו ישא״. אתא[ן] לרבנן, והכי קאמר רבי עקיבא לרבנן: אמריתו מגדף לית ביה מעשה, מהו מגדף – מברך את השם. אלא כרת דכתיב, למאי אתא? אמרי ליה: ליתן כרת למקלל, דכתיב במקלל: (״חטאו ישא האיש ההוא״) [״ונשא חטאו״], וכתיב בפסח שני: ״חטאו ישא״, מה להלן – כרת, אף כאן – כרת. תנו רבנן: ״את ה׳ [הוא] מגדף״, איסי בן יהודה אומר: כאדם האומר לחבירו ״גירפתה הקערה וחיסרתה״. קסבר: מגדף – מברך את השם הוא. רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו ״גירפתה הקערה ולא חיסרתה״. קסבר: מגדף – היינו עובד עבודה זרה. תניא אידך: ״את ה׳״, רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם. מתני׳ יש מביאות קרבן ונאכל, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות. מביאות קרבן ונאכל: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה, מביאה קרבן ונאכל. ואלו מביאות ואינן נאכלות: המפלת ואין יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה. אמר רבי יוסי: אימתי? בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב. אבל אם היו שתיהן עומדות – שתיהן מביאות קרבן, ונאכל. אלו שאין מביאות: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים, ויוצא דופן. רבי שמעון מחייב ביוצא דופן. גמ׳ שפחה מנלן? דתנו רבנן: ״בני ישראל״, אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה מנין? תלמוד לומר: ״אשה״. מאי ״וכן שפחה״? סלקא דעתך אמינא: כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה – עבד חייב בה, הני מילי בדבר ששוה בין איש ובין אשה. אבל יולדת, דבנשים איתה, באנשים ליתה, אימא לא תחייב שפחה, אהכי תנא: שפחה. אלו מביאין קרבן כו׳. מאי עבדין? מייתין תרוייהו חד קרבן ודאי, וחטאת עוף ספק, ומתני. ומי אית ליה לרבי יוסי תנאה? והתנן: רבי שמעון אומר: מביאות שניהן חטאת אחת. רבי יוסי אומר אין שניהן מביאות חטאת אחת. אלמא לרבי יוסי לית ליה תנאה! אמר רבא: מודה רבי יוסי במחוסר כפרה. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מודה רבי יוסי במחוסר כפרה. מאי טעמא? התם בעי גברא ידיעה, דכתיב: ״או הודע אליו חטאתו״ הילכך, לא מתיין ומתני[ין]. אבל הכא, כי מתיין נשים קרבן – לאישתרויי באכילת קדשים. כדתני סיפא דההיא: רבי יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא – אין שתים מביאות אותה. אלו שאין מביאות כו׳ רבי שמעון מחייב ביוצא דופן. מאי טעמא דרבי שמעון? אמר ריש לקיש: אמר קרא: ״ואם נקבה תלד״, לרבות לידה אחרת, מאי היא – יוצא דופן. ורבנן מאי טעמא? אמר רבי מני בר פטיש: ״אשה כי תזריע וילדה״ – עד שתלד ממקום שמזרעת. מתני׳ המפלת לאור שמונים ואחד, בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין. אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד? אם שיוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן? אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן. אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, וחייבת קרבן! אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, ראוי לקרבן ציבור, תאמר במפלת לאור שמונים יום ואחד, שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור? והדמים אינן מוכיחים, שהמפלת בתוך מלאת – דמיה טמאים, ופטורה מן הקרבן.
כריתות ז: