הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יא.מסכת כריתות11a
ר' ישמעאל אומר שפחה - גמורה: כל העריות מפורשות - שהן בנות חורין ושיור אין לנו וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין: גמ' תהא בקריאה - שהן קורין עליה והפלא ה' את מכותך שכן קורין על הלוקין במס' מכות (דף כב:): בבקורת תהיה - שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדין אותה בבקור ובמחשבה: מכות הראויות להשתלש - כגון י"ח או כ"א או כ"ד שהיו מכין אותו שתי ידות (מלפניו ואחת מאחריו) ומקרא ילפינן לה במס' מכות (דף כג.): בזמן שהאשה לוקה - שגדולה היא ובת עונשין היא: אימא הוא מיעטיה קרא - מהדר אמתני' דקתני לא השוה אשה לאיש לקרבן אימא הוא מיעטיה קרא ממלקות דכתיב תהיה אבל היא אימא תילקי ותייתי קרבן: לישנא דשינוי הוא - שנשתנית מברייתה: הריפות - דבר שנשתנה ע"י כתישה וכאן נמי ע"י אבר שמש דש: ויתנו ידם להוציא - פסוק הוא בספר עזרא: פדויה [ואינה פדויה] - והפדה לא נפדתה משמע פדויה ואינה פדויה: לרבי ישמעאל מאורסת לעבד עברי מנא ליה - בשלמא לר"ע דמוקי לה בחציה בת חורין לא בעיא קרא דאיכא למימר מדחייב עלה רחמנא ודאי מאורסת היא מישראל דהא תפסו לה קדושין הילכך איכא למימר לעבד עברי נתקדשה שהרי רבו מוסרה לו בעל כרחו כדמפרש בקדושין (דף יד:) ולא לעבד כנעני שהרי אסורה לו אלא לרבי ישמעאל דאמר שפחה גמורה מאורסת לעבד עברי מנא ליה (דאמר לעבד עברי שהרי אסורה לו) דילמא לעבד כנעני דהא לדידיה שריא לגמרי טפי מעברי: אם אינו ענין לדידה - דהא כתיב (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה: מתני' כל העריות - אם האחד גדול או האיש או האשה האחד חייב והאחד פטור ובשפחה אינו כן ובגמרא מפרש לה: שוגג בחטאת ומזיד בהכרת - ובשפחה נהי דאם הוא מזיד והיא שוגגת דפטורין הואיל ואינה לוקה כדאמרינן לעיל בקורת תהיה והביא את אשמו ואי לא פטורין מיהו אם הוא שוגג והיא מזידה היא במלקות והוא באשם כדאמרי' בהאי פירקא דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה: גמ' והכא חייב - בתמיה וכי קטן חייב בשפחה: דהא איתקוש להדדי - כדאמרן לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם: וכי ישן חייב - בתמיה: מערה לא מיחייב - דשכבת זרע כתיב בה: וכי מכוין מיחייב ואי לא לא מיחייב - דשכבת זרע בעינן ושאינו מתכוין כגון נפל מן הגג ונתקע אין ראוי להזריע: ואי בשאר עריות קתני איפכא מיבעי ליה - עשו מערה בעריות חייב כגומר שלא כדרכה חייב כבכדרכה דמשכבי אשה כתיב (ויקרא יט):
בה את המזיד כשוגג. איזו שפחה? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנאמר: ״והפדה לא נפדתה״, דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל עריות מפורשות, ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין. גמ׳ מנלן דהיא לקי[א] והוא לא לקי? דתנו רבנן: ״בקורת תהיה״ – מלמד שהיא לוקה. יכול שניהן לוקין? תלמוד לומר: ״תהיה״ – היא לוקה והוא אינו לוקה. ומנין דהדין ״בקורת״ לישנא דמלקות הוא? אמר רבי יצחק: ״תהא בקראי״, כדתניא: גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר: הכהו. רב אשי אומר: ״בביקור תהיה״, כדתנן: אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש. תנו רבנן: בזמן שהאשה לוקה – האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה – אין האיש מביא קרבן. מנלן? אמר רבא, דכתיב: ״ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה״. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא, נכתוב: ״והביא את אשמו לה׳״, ולבסוף לכתוב ״בקורת תהיה״. אמאי כתב רחמנא ברישא: ״בקורת תהיה״ ולבסוף כתב: ״והביא את אשמו לה׳״? הכי קאמר: אם בקורת תהיה היא – ״והביא את אשמו לה׳״, ואם לא תהיה בקורת – לא יביא הוא את אשמו. אימא, הוא מעטיה קרא, אבל היא תילקי ותיתי קרבן! – ״והביא את אשמו לה׳״ כתיב. אמר רבי יצחק: לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר: ״והיא שפחה נחרפת לאיש״. ומאי משמע, דהאי ״נחרפת״ לישנא דשנויי הוא? דכתיב ״ותשטח עליו הריפות״. ואי בעית אימא: ״אם תכתוש האויל במכתש בתוך הריפות בעלי״. ״ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם״, אמר רב חסדא: מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו. איזוהי שפחה כו׳. תנו רבנן: ״והפדה״, יכול כולה? תלמוד לומר: ״לא נפדתה״. יכול לא נפדתה? תלמוד לומר: ״והפדה״, הא כיצד? פדויה ואינה פדויה – חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר: ״והפדה לא נפדתה״? דברה תורה כלשון בני אדם. רבי אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשות לנו, משוייר לנו חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים: ״לא יומתו כי לא חופשה״ – בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד כנעני. לרבי ישמעאל, בשלמא ״והפדה לא נפדתה״ – כדקתני: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני: מאורסת לעבד עברי, מנלן? דכתיב: ״כי לא חופשה״, מכלל דהוא חופש. רבי אלעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא! לרבי ישמעאל קאמר: לדידי, בעלמא כוותיך סבירא ליה דדברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני. מכדי כתיב ליה קרא: ״כי לא חופשה״, ״והפדה לא נפדתה״ למה לי? שמע מינה להכי אתא, לחציה שפחה וחציה בת חורין. לאחרים, בשלמא ״והפדה לא נפדתה״, קסבר: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא דעבד כנעני מנלן? אמר קרא: ״כי לא חופשה״, אם אינו ענין לדידה – תנהו ענין לדידיה. מתני׳ כל עריות, אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור, אחד ער ואחד ישן – ישן פטור, אחד שוגג ואחד מזיד – שוגג בחטאת ומזיד בהכרת. גמ׳ והכא, חייב קטן? אמר רב יהודה, הכי קתני: כל עריות, אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור וגדול חייב, והכא – גדול נמי פטור, מאי טעמא? דהא מקשיין אהדדי. כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן – פטור. וכאן, ישן נמי חייב? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קתני: כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן – ישן פטור וניעור חייב, וכאן – אפילו ניעור פטור, מאי טעמא? דמקשיין אהדדי. תני תנא קמיה דרב ששת: עשו גומר כמערה, מתכוין כשאין מתכוין, כדרכה כשלא כדרכה, ניעור כישן. אמר ליה: מאי קאמרת? אי בשפחה חרופה קתני, אמאי עשו גומר כמערה? גומר בשפחה חרופה מיחייב, מערה לא מיחייב! ותו: מתכוין כשאינו מתכוין, אי מכוונה – מיחייבא, אי לא – לא מיחייבא! וכדרכה כשלא כדרכה נמי, כדרכה בשפחה חרופה מיחייב, ושלא כדרכה לא מיחייב, מאי טעמא? ״שכבת זרע״ כתיב! ומאי ניעור כישן? ואי בשאר עריות קא תני, עשו גומר כמערה?
כריתות יא.