הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ג:מסכת כריתות3b
אלא באומר מותר - לעבוד עבודת כוכבים דהיינו שגגת עבודת כוכבים ושגגת עבודות: דעד כאן לא בעא מיניה רבא מר"נ - העלם זה וזה בידו מהו בפ' ד' מיתות (סנהדרין סב.): רב פפא אמר משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים - שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות כגון שחזר ושמע שאותה עבודת כוכבים שישנה שם אסורה בד' עבודות הללו והני עבודות הרוב ידעי דאסירן: שגגת עבודת כוכבים - דסבור אין עבודת כוכבים של עץ: רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי אמר - לעולם זדון שבת ושגגת מלאכות נמי קחשיב ודקאמרת ליחשיב טפי תנא לא מהדר אלא על מצות שחייבין עליהן כרת: שם שבת קתני שם עבודת כוכבים קתני - ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא: והאיכא בתו מאנוסתו דלא כתיבא - אלא אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה במסכת חגיגה בשילהי פ"ק (דף יא.): רב אחא רמי - דרב ביבי אדרב ביבי: והאיתמר - במס' זבחים בפ' השוחט (דף קז.): אברי פנים - שנשחטה בעזרה: אברי חוץ - בהמת קדשים שנשחטה בחוץ: וקשיא ליה לרב ביבי - התם בזבחים א"כ דתרי גווני העלאה איכא ניתני בכריתות המעלה חוץ לעזרה אברי פנים והמעלה נמי אברי חוץ: מי דמי שבת - חשבון חיובי' תנא במס' שבת (דף עג.) ודעבודת כוכבים במס' סנהדרין (דף ס:): בנכיהון - במקומותן: וגבי כריתות דאיריא - הוא גררא בעלמא דחשיב להו למצות שחייבין עליהן כרת איכא לשנויי שם שבת שם עבודת כוכבים: אבל גבי העלאה - לא אשכחן ביה נכא דליתני במשנה תרי גווני העלאה: בעא מיניה ר' ירמיה [וכו'] מהו - אם עשאן בהעלם אחת חייב אחת או ב' מי מיחלקן כריתות לחטאות כלאוין אי לא: שוחט ומעלה איכא ב' כריתות באחרי מות וחד לאו בראה אנכי השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום [וכו' וכל מקום] שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל בשחיטה ליכא לאו בהדיא דהאי דכתיב בפרשת (ויקרא י״ז:ז׳) ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו' מוקים ליה בזבחים בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קו.) בזובח בהמה למרקוליס: ג"ש - התם בזבחים בשחיטה נאמר הבאה ואל פתח אהל מועד לא הביאו ובהעלאה נאמר (ויקרא י״ז:ט׳) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו מה להלן בהעלאה ענש והזהיר: ושם תעשה - [ה"נ] שוחט: אוב וידעוני - איכא ב' מיתות דכתיב (ויקרא כ׳:כ״ז) אוב או ידעוני מות יומת דאו מחלק אי זו שיעשה ימות ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת (שם) והנפש אשר תפנה אל האובות וקמיבעי לך אי מיתות מחלקות לחטאות והעושן בהעלם אחד חייב שתים אי לא: הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש - באלו הן הנסקלין בד' מיתות (סנהדרין דף סה.) דשמעינן דתרווייהו דאין חייבין עליהן אלא אחת הואיל בלאו אחד נאמרו הלכך אין חילוק חטאות ביניהן להכי לא חשיב אלא חד מינייהו דכולהו כריתות דתנן במתני' למניינא דחטאות תננהו כדאמרי' בריש פירקין אם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת: הואיל ואין בו מעשה - הילכך לאו בר קרבן הוא אבל אוב יש בו מעשה שמנקש בזרועותיו ומדבר משחיו: ידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר: דהא חלוקין הן במיתות - ואי לאו הטעם דלית ביה מעשה מיתות מחלקן לחטאות דהא חלוקין הן במיתות וה"ל למיתנינהו אי הוה בר קרבן: ר"ע היא דאמר - לקמן (כריתות דף ד.) מגדף מביא קרבן דלא בעינן מעשה: נהי דלא בעי מעשה רבה - מדקתני מגדף: קס"ד - מדקאמר ר"ל הקשת זרועותיו הוי מעשה וחזינן במתני' דפליגי רבנן אמגדף ולא פליגי אבעל אוב ש"מ דאפי' לרבנן חשיב מעשה: כרת דיליה - כרת דמגדף. מישתעי קרא בקרבן עבודת כוכבים בסדר שלח לך נפש כי תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וגו' ובההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה דמישתעי במגדף וקסד"א הואיל וכתיב במקום קרבן ליחייב קרבן אע"ג דלית ביה מעשה קמ"ל יצא מגדף: עולא אמר - היינו טעמא דלא פליגי רבנן אבעל אוב דלאו בהקשת זרועותיו מיירי אלא מקטר לשר השדים: על מנת לחברו - שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו ולא קיטר לו לשם אלוה: היינו חובר חבר - ולא בכרת הוא ולא במיתה הוא אלא בלאו: חובר חבר כגון זה - שמקטר לשר השדים הוא: אחד חבר גדול - שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד: חבר קטן - לחיות קטנות לוחש ומחברן בכשפים יחד: אפילו זיבורא ועקרבא - דלא חשיבי אסור ללוחשן:
באומר מותר, דעד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן אלא אי חדא מחייב אי תרתי מחייב, אבל מיפטר לגמרי לא בעא מיניה. רב פפא אמר: משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הגוים, דידע דאסירא עבודה זרה, והני עבודה זרה לא ידע דאסירן. ואי בעית אימא: אפילו תימא בגדול – כגון דקא טעי בהדין קרא: ״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו׳״ סבר: כי אסירא השתחואה לעבודה זרה דכסף וזהב, אבל דמיני אחריני שריא, דהיינו שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי אמר: תנא שם שבת ושם עבודה זרה קתני. ממאי? מדקתני: הבא על אשה ובתה ועל אשת איש, והא יש בתו מאנוסתו, דלא קתני לה! אמרי: דכתיבן קתני, דלא כתיבן לא קתני. והאיכא בת אשתו ובת בתה ובת בנה, דכתיבא, ולא קתני! אלא: שם אשה ובתה קתני? הכי נמי: שם שבת ושם עבודה זרה קתני. רב אחא בריה דרב איקא רמי דיליה אדיליה: מי אמר רב ביבי בר אביי הכי, שם שבת קתני ושם עבודה זרה קתני? והאיתמר: המעלה אברי פנים בחוץ – חייב, אברי חוץ בחוץ – חייב. וקשיא ליה לרב ביבי בר אביי: ״אי הכי, הא דתנן: שלשים ושש כריתות בתורה – תלתין ושבע נינהו, דאיכא המעלה והמעלה!״ מאי קשיא ליה? נישני: שם העלאה קתני! מי דמי? שבת ועבודה זרה תנא יתהון אבינכיהון, גבי כריתות, דאיריא, משני: ״שם שבת קתני שם עבודה זרה קתני״, גבי העלאה, מי תנא יתהון בינכיהון דשני הכי? בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: שתי כריתות ולאו אחד, מהו? אמר ליה: שוחט והעלה קאמרת? הני שני לאוין נינהו, אי למאן דגמר מגזרה שוה – נאמר כאן הבאה ונאמר להלן הבאה, מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר – אף כאן לא ענש, אלא אם כן הזהיר. למאן דמייתי לה בהיקש – אמר קרא: ״שם תעלה... ושם תעשה״, מקיש שחיטה להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף שחיטה לא ענש אלא אם כן הזהיר. דלמא שתי מיתות ולאו אחד קאמרת? מה היא – אוב וידעוני. אמר ליה דהא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. דתנו גבי סנהדרין: בעל אוב וידעוני, וקשיא לן, ומאי שנא גבי סקילות תני ידעוני, וגבי כריתות לא תני ידעוני? אמר רבי יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. ונימא ידעוני, ולא נימא בעל אוב! קסבר: הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב. וריש לקיש אמר: הואיל ואין בו מעשה. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר רב פפא: דהא חלוקין הן במיתות. ורבי יוחנן אמר לך: חלוקה דלאו – הוי חלוקה, חלוקה דמיתה – לא הויא חלוקה. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? קסבר: מאן תנא כריתות – רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה. וריש לקיש? נהי דרבי עקיבא לא בעי מעשה רבה, מעשה זוטא בעי. בעל אוב, מאי מעשה אית ביה? הקשת זרועותיו הוי מעשה. מגדף, מאי מעשה אית ביה? עקימת שפתיו הוי מעשה. קא סלקא דעתין: הקשת זרועותיו הוי מעשה זוטא אפילו לרבנן. מיתיבי: בעבודה זרה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון שזיבח, וקיטר, וניסך, והשתחוה. וקשיא לן, השתחואה לית בה מעשה! ואמר ריש לקיש: הא מני? רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה. ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, כפיפת קומתו הוי מעשה. מכלל דסבירא ליה לריש לקיש אליבא דרבנן כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה. הקשת זרועותיו הוי מעשה?! ואלא כי קאמר ריש לקיש הקשת זרועותיו הוי מעשה זוטא, אליבא דרבי עקיבא, אבל לרבנן לא הוי מעשה. אי הכי, אמאי תני: יצא מגדף שאין בו מעשה? ניתני: יצא מגדף ובעל אוב! חדא מתרתי קתני. וליתני בעל אוב ולא ליתני מגדף! מגדף איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב כרת דיליה במקום קרבן, אימא מודה ליה לרבי עקיבא, קא משמע לן דלא. עולא אמר: בעל אוב דקתני במקטר לשד. מתקיף לה רבא: אם כן, היינו עובד עבודה זרה! אלא אמר רבא: מקטר לשד על מנת לחברו. אמר ליה אביי: אם כן, היינו חובר חבר! אמר ליה: התורה אמרה חובר חבר כגון זה, בסקילה. ואלא חובר חבר דבלאו – הדין הוא? אמר ליה: כדתניא: ״וחובר חבר״ – אחד חובר גדול ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים – חייב. אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא – אסור, ואי קאתו בתריה – שרי. לרבי יוחנן, דאמר כפיפת קומתו הוי מעשה, עקימת
כריתות ג: