הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כב.מסכת כריתות22a
דפירש - שפירש מן האדם בכלי או על גבי ככר: חלב מהלכי שתים - חלב דאשה: היקלת במגעה - שאין בה זיבות ונדות: שאינו שוה בכל - דבטהורה מותר ובבהמה טמאה אסור: לא שנו - דאינו עובר עליו אלא בלב עוף דאין בדמו כזית: דם דיליה - הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים: דאתי ליה מעלמא - אותו הנמצא בחלל הלב: מישרף שריף - מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו: שריף - בלע"ז הומי"ר: גליון מישרף - והוא דם הנפש ואדם הנפש אמרינן בריש פירקין שחייבין עליו כרת. עכ"ה: דם הקזה - בתחלה שחור ואחר כך יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק ואחר כך מקלח וסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך: כל זמן שמקלח - היינו אמצעי: מטיפה המשחרת ואילך - משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים הוא דם הנפש: ראשון ואחרון - מאדים שלפני הקילוח ושל אחרון מדנקט טעמא מפני שהוא שותת והני נמי שותתין: לא למעוטי דם המשחיר - מפני שהוא נמי כדם התמצית: ודם חללים ישתה - דם היוצא מן החללים כלומר לאחר מיתה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה דזהו דם הנפש ואינו קרוי משקה ואינו מכשיר את הזרעים: על הראשון דברי הכל חייב - דדם קילוח מעורב בו: חטאת אחת - על הראשון שדם הקילוח מעורב בו: דם - הוה מצי למיכתב מה תלמוד לומר כל דם ונכרתה וגו': לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר - דמשמע דאינו חייב אלא על דם הראוי לכפרה לזריקה על המזבח ואין לו כרת אלא בדם קדשים והוא שהנפש יוצאה בו שהוא לכפרה דכתיב בנפש יכפר דמשמע אין כפרה אלא בדם הנפש: ודם התמצית - בקדשים: ר' יהודה היא - אלמא ס"ל דדם התמצית לא מכפר מדאיצטריך לרבויי מכל: מתני' שאינו מביא את מעילתו - אינו צריך להביא את הממון: מביא מעילה - הממון וחומשו: גיליון - היינו דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש שמביא שוה מה שנהנה וחומשו במעות ומוסרו לכהן הגזבר והמעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח. תוס': בשני סלעים - הנקח בשני סלעים דכתיב (ויקרא ה) בערכך כסף וגו': שממין שמביא כו' - הילכך יכול להביא ולהתנות:
כי קאמר רב – בדלא פירש, כדתניא: דם שעל גבי ככר – גוררו ואוכלו, של בין השינים – מוצץ ובולע ואינו חושש. איכא דמתני לה להא דרב ששת על הדא, דתניא: יכול חלב מהלכי שתים יהא אוכלו עובר בלאו? ודין הוא: מה בהמה טמאה שהקלתה במגעה, החמרתה בחלבה, מהלכי שתים שהחמרתה במגען – אינו דין שתחמיר בחלבן? תלמוד לומר: ״וזה לכם הטמא״ – זה טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. אוציא את החלב, שאין שוה בכל, ולא אוציא הדם ששוה בכל! תלמוד לומר: ״וזה לכם הטמא״ – זה טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. אמר (לה) רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו. תנן התם: הלב, קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו – אינו עובר עליו. אמר רבי זירא אמר רב: לא שנו אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית – אסור, וחייבין עליו כרת. מיתיבי: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים – הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים – אסור, ואין חייבין עליו! כי קתני ״אין חייבין עליו״ – על דם דיליה, כי קאמר רב – דאתי ליה מעלמא. דם דיליה – היינו דם אברים! וליטעמיך, מי לא קתני דם כליות וקתני דם אברים? אלא: תני והדר תני – הכא נמי, תני והדר תני. מעלמא מהיכא אתי ליה? אמר רבי זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף. דם שהנשמה יוצאה בו – חייבין עליו. איתמר: איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו? רבי יוחנן אמר: כל זמן שמקלח. ריש לקיש אמר: מטיפה המשחרת ואילך. מיתיבי: איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח. יצא דם התמצית, מפני שהוא שותת. מאי לאו אפילו ראשון ואחרון, דשותת הוא – כדם התמצית דמי? תיובתא דריש לקיש! לא, למעוטי דם המשחיר, אבל דם ראשון ואחרון, אף על גב דהוא שותת – היינו דם הנפש. מיתיבי: איזהו דם ראשון? כל זמן שמקלח. יצא ראשון ואחרון, מפני שהוא שותת. תיובתיה דריש לקיש! אמר לך: תנאי היא, דתניא: איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי רבי אלעזר. רבי שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך. תנא דבי רבי ישמעאל: ״ודם חללים ישתה״, פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות, מהו? על הראשון – דברי הכל חייב, על האחרון – מי מיחייב או לא? אמר ליה: פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, דאיתמר: הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות – ריש לקיש אמר: חייב שתי חטאות. ורבי יוחנן אמר: אינו חייב אלא אחת. רבי יהודה מחייב בדם התמצית. אמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה, שנאמר: ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ – דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא, דתניא: ״דם״, מה תלמוד לומר ״כל דם״? לפי שנאמר: ״כי הדם הוא בנפש יכפר״, אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו, שהוא מכפר, דם חולין ודם התמצית, מנין? תלמוד לומר: ״כל דם״. סתם סיפרא מני? רבי יהודה היא. מתני׳ רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי, וחכמים פוטרים. ומודה רבי עקיבא שאינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי. אמר רבי טרפון: מה לזה מביא שתי אשמות? אלא מביא מעילה וחומשה, ויביא אשם בשני סלעים, ויאמר: ״אם ודאי מעלתי – זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק מעלתי – המעות נדבה, ואשם תלוי״. שממין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע. אמר רבי עקיבא: נראין דבריו במעילה מעוטה. הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה, לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים, ולא יביא ספק מעילה במאה מנה? מודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מעוטה.
כריתות כב.