הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כז.מסכת כריתות27a
רישא קרי גזילו למעילתו סיפא קרי לאיל אשם מעילתו - בתמיה: ומשני אין רישא דהוה איל רוב כו' - על כרחיך תנא דמתני' הוצרך לחלק בשמותיהן של שני אשמות הללו לפי שהאחד בא לחובת אשמו הראשון והשני לאשם מעילות לפיכך קרא לאחד מהן אשמו ולאחד מהן מעילתו הילכך רישא דהוה איל רובן קרן וחומשו קרא את הקרב לאשמו מעילתו כלומר קרן שמעל בו וחומשו להודיע דמה שהוא מביא אשם בעשרה זוז משום מעילה וחומשה הוא ואת הקרב לאשם מעילות קרא אשמו סיפא דלא הוי איל רובן קרן וחומש דהאיל יפה שתי סלעים והקרן והחומש אינו עולה אלא סלע וחומש ואין האיל קרב בשביל תשלומי גזילתו אלא בשביל איל אשם קורהו מעילתו על שם אשם מעילות: בכינוס חומשין - כגון מעל בב' סלעים דאשם כמה פעמים עד שיעלו החומשים לב' סלעים מהו שיקח מהן אשם למעילתו. בכנוס חומשין כגון הפריש ב' סלעים לאשם ומעל בקרן ד' פעמים שיעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהן איל והקרן יפול לנדבה דהא מותר הוא מרבי: שבח הקדש - כגון לקח איל בסלע והוקרו טלאים ועמדו על שתים: דלא אפרשיה - בשעת הפרשה לא היה שוה אלא סלע אבל בכינוס חומשין הא אפרשיה זה שהפרישו לשם אשם כל שעה ומכח אשם באו אימא מתכפר: ושמע מינה אדם מתכפר - מדקתני יקרב לאשמו: דהא חסר ליה תמניא זוזי - שהוציאו בפיטומו סלע: ת"ש - מסיפא דהא ברייתא דפיטום: ואשבחיה בתלתא ושוה תמניא - ולקמן פריך סוף סוף שמע מינה דאדם מתכפר באותו זוז שהשביח ההקדש בלא חסרונו: תשלומי דסלע - זוז אחד להשלים סלע שני. ואי קשיא לוקמה כגון דאוזיל גביה רועה הא ליכא למימר מדקתני ישלם סלע לגזבר מביתו ואי דאוזיל גביה רועה אמאי ישלם הא שוה בשעת הפרשה ב' סלעים ואי דיהביה ניהליה בחנם מאי איכפת לן הא לא בעינן אלא שוה שתי סלעים והרי שוה שתי סלעים והקדש לא השביח בו כלום: איל - שקנו בשתי סלעים ליכא: מאי הוי עלה - דהאי שינוייא דחיקא הוא דאי אדם מתכפר בשבח הקדש תשלום סלע לא הוי: תא שמע - דמתכפר: ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: בעי כו' - רבי אלעזר לא שמיעא ליה הך ברייתא: ולא שמע הלכה זו ממני - בתמיה: ועל הדא אמרה - במסכת מנחות בפרק התודה (מנחות דף עט:): אינן טעונות לחם - התם מפרש טעמיה: לא שנו - דולד אינו טעון לחם אלא לאחר כפרה שכבר הקריב את אמו ויצא ידי נדרו אבל לפני כפרה יקריב זה במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם. אלמא אדם מתכפר בולד דהיינו שבח הקדש: בעלי חיים נדחין - מעל גבי המזבח או לא כגון שעירי יום הכיפורים ומת אחד מהן מהו שיקריב חבירו ויביא אחר עמו מי אמרינן נדחה זה במיתת חבירו או לא. ואי קשיא לפשוט ליה מדקי"ל (תמורה דף כא:) חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלכה למשה מסיני הוא ואין למידין הימנה: ואינה קריבה - הואיל ומתחלה נדחית שהיתה חציה חולין כשהקדישה לא היתה ראויה לכך: ה"ג שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים - ותו לא מידי שמע מינה קדושת דמים מדחה בהמה שאינה ראויה ליקרב והקדישה לדמים כיון דאמר תסתאב ונוהג בה מנהג דחוי דשוב אינה חוזרת ונראה דלא תימא אין תורת דיחוי נוהגת אלא בקדושת הגוף שהרי זו כשהוקדשה חציה לא הקדישה אלא לדמיה וקאמר אינה קריבה. קדושת דמים מדחה ויש דחוי בדמים חדא מילתא היא אלא שנשתנה לשון הגירסא: הוזלו טלאים בעולם - ואינו מוצא אלא בפחות משני סלעים: במחוסרי כפרה - כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שכפרתן מעכבתן מן הקדשים ואין להם תקנה. אלמא היכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה: לא לימדנו - לאחרים:
קרי ליה ל״מעילתו״ איל אשם! רישא, דהוה ליה איל רובן קרן וחומשו – קרו ליה ל״מעילתו״ גזילו. סיפא, דלא הוי איל דזבן קרן וחומש – קרי ליה איל אשם ״מעילתו״, ויביא עמה סלע וחומשה. בעי רב מנשיא בר גדא: בכינוס חומשין מהו שיתכפר? מי אמרינן: אם תימצי לומר אדם מתכפר בשבח הקדש – משום דקטרח קמיה, אבל הכא דלא קטרח – לא מתכפר. או דלמא אם תימצי לומר אין אדם מתכפר בשבח הקדש – משום דלא אפרשיה, אבל הדין כינוס חומשין – דאפרשיה, איכא למימר מתכפר. דאיבעי להו: [אדם] מתכפר בשבח הקדש, או לא? תא שמע: המפריש שני סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם, היה אחד מהן יפה שתי סלעים – יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. מאי לאו, דזבן בארבעה איל, ושבח, דשוי תמניא? ושמע מינה אדם מתכפר בשבח הקדש! לא, הכא במאי עסקינן? דאוזיל רועה גביה. תא שמע: לקח איל בסלע, ופטמו והעמידו על שתים – כשר. שמע מינה אדם מתכפר בשבח הקדש! לא, פטמו שאני, דהא חסר ליה תמניא. תא שמע: לקח איל בסלע והרי הוא בשתים – כשר. הכא נמי כשפטמו. אי הכי היינו רישא! רישא דזבן בארבעה ואשבחיה בארבעה אחרינא, דחסר ליה תמניא. סיפא דזבן איל בארבעה ואשבחיה בתלתא, ושוי תמניא. אי הכי, אימא סיפא: ישלם סלע – הא חסר ליה שבעה! מאי ישלם? תשלום דסלע. ואי סבירא ליה דאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כי יהיב תשלום דסלע מאי הוי? איל בן שתי סלעים בעינן, וליכא! לעולם קסבר: אדם מתכפר בשבח הקדש. אי הכי, תשלום דסלע לא יתן! היינו טעמא דקיהיב תשלומין דסלע – גזירה שמא יאמרו: איל פחות משתי סלעים מכפר. מאי הוי עלה? תא שמע: בשעת הפרשה יפה סלע, בשעת כפרה יפה שתי סלעים – לא יצא. בעי רבי אלעזר: אדם מתכפר בשבח הקדש, או לא? אמר רבי יוחנן: כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני! מכלל דאמרה רבי יוחנן? אין, ועל הדא אמרה, דתנן: ולד תודה ותמורתה, וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אין טעונה לחם. [רב חנניה] משמיה דרבי יוחנן: לא שנו אלא לאחר כפרה, דולד אין טעון לחם. אבל לפני כפרה – טעון לחם, אלמא קסבר מתכפר בשבח הקדש. בעי רבי אלעזר: בעלי חיים נדחין או לא? אמר רבי יוחנן: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני! מכלל דרבי יוחנן אמרה? אין, דאמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה, וחזר ולקח חציה והקדישה – קדושה, ואינה קריבה, ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה. שמע מינה תלת: שמע מינה בעלי חיים נדחין. ושמע מינה קדושת דמים מדחה. ושמע מינה יש דיחוי בדמים. בעי רבי אלעזר: הוזלו טלאים בעולם, מהו? מי אמרינן ״מבחר נדריכם״ בעינן, והא איכא, או דילמא ״כסף שקלים״ בעינן, וליכא? אמר רבי יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו. ולא? והאמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים. אימא: לא לימדנו הלכה זו. והא רבי זירא בר אדא מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה! אימא: לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש. גופא, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להם תקנה לאכול בקדשים. מתקיף לה אביי: אלא מעתה, חטאת חלב, ינתן לה קצבה, דלכפרה אתיא ולאו לאישתרויי באכילת קדשים הוא! מתקיף לה רבא: אלא מעתה, אשם נזיר להוי ליה קצבה, דלבטלה הוא דאתי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אין לך דבר שהוא בא לבטלה, אלא אשם נזיר בלבד! קשיא.
כריתות כז.