הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ד:מסכת כריתות4b
לענין קרבן - וברייתא דלעיל בקרבן קמיירי דגבי חטאות כתיב ועשה מאחת מהנה: הב"ע - הא דקתני ב' שמות כגון שאכלן בב' תמחוין ב' מאכלין דהיינו ב' שמות כגון תבשיל וצלי: (ל"א חייב ב' - א' משום חלב וא' משום קדש אשם מעילה ודלא כר' יהודה דמחייב משום חלב שתים משום ב' לאוין דכתיבי בחלב בתרי פסוקי): דרבי יהושע - בפרק אמרו לו (לקמן כריתות טו:): תרי קראי - חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין בקדשים הילכך בחלב המוקדשים איכא שני לאוין משום חלב וחלב חולין נפקא ליה לר' יהודה כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים מג:) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא חלב תמימין הראוי ליקרב חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר כל חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל: קסברי רבנן לאו דחקת עולם בקדשים - דהא בעניינא דקדשים כתיב ולאו דכל חלב בחולין ולא בקדשים: ה"ג אבל דחולין דאסור חלבו אימא לא - והכי פירושא אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו. דאסור חלבו אימא לא כלומר אימא לא אסור חלבו ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית: חלב מוקדשין הותר מכללו - דהא אליה איקרי חלב בכבש ואישתראי בשור ועז: ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כו' - כדאמרן לעיל: מכלל דרבנן לא ילפי - בתמיה: לאו מלאו ולאו מכרת למידין - דבר מעניינו בין לאו מלאו כגון בעלמא גבי אבר מן חי בפ' (כל הבשר) (חולין קב.) בין לאו מכרת כגון הכא מה כרת בקדשים אף לאו בקדשים: ורבנן סברי לאו מלאו הוא דילפינן - כי התם אבל לאו מכרת לא ילפינן הלכך בחולין כתיב. ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא: ה"ג ת"ר כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת: מאי שנא חלב - כלומר מ"ט כתביה לדם בהדי חלב ליכתביה באנפי נפשיה ואנא ידענא דלוקה ב' דמ"ש חלב דלוקה שתים בלא הקישא כלומר דם נמי כתיבי ב' קראי אי הוה כתיב באנפי נפשיה כגון כל דם לא תאכלו לכתוב בחקת עולם ל"ל דכתיב בהדי חלב: דם אימעיט ממעילה בסוף כל הבשר בשחיטת חולין (דף קיז:) ואימא כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה אימעיט נמי ממלקות דזרות קמ"ל: ה"ג ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה אימעיט נמי מזרות קמ"ל: אלא לרבנן - כיון דתרצינן דלר' יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות ורבנן פליגי עליה ואמרי אין בו אלא אזהרה אחת מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט ולדידהו הקישא ל"ל: מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו - שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר: ואינן מצטרפין זה עם זה - לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר: אף דם - אע"פ שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא לא יצטרפו שנלמד דם מחלב מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר דאין איסור והיתר מצטרפים אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר אינו מצטרף אפילו לענין (איסור) לטמא: יצאו שרצים - מדין ההיקש הזה הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ כדאמרי' בפר' דם שחיטה (לקמן כריתות כא:) יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו' הילכך מצטרפין זה עם זה שהרי שם אחד להן הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין דאין מוזהר על דמן משום דם כדאמרינן בפרק דם שחיטה (שם) שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו': דם שרץ מוזה נפקא - דאי ללמוד לשרץ גופיה הא כתיב אלה הטמאים לכם: לטומאה - לכעדשה: לאכילה - בכזית: הילכך - דאמרת כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין: נחש נמי - אע"ג דלאו בר טומאה הוא מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו: דאיתרבו לטומאה - כדאמרן וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה: ג' כריתות - תרין באחרי מות וחד בצו את אהרן: ואפי' לר' יהודה - לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות: דם - הוה ליה למיכתב: מה ת"ל כל דם - באחרי מות איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו' אין לי שיהא בכרת אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שמתכפר בו שראוי לכפרה על המזבח דהא כפרה כתיבא הכא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה: דם חולין ודם התמצית - לקדשים דאינם ראוין לכפרה כדאמרינן בסוף תמיד נשחט בפסחים (דף סה.): אלא - לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל ואע"ג דלית להו כרת בדם התמצית מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל: ה' לאוין - הנך דלא אתו לדרשה חד (ויקרא ג׳:י״ז) דחקת עולם וחד בצו את אהרן (שם ז) כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות (שם יז) דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה אנכי (דברים י״ב:ט״ז) לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן בפרק כל הבשר בשחיטת חולין (דף קטו:) אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות (דף טו.) לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה תורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים: א"ר אילא אכל מעשר - שני של דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום לא תוכל לאכול בשעריך וגו': בעשה - לאו הבא מכלל עשה עשה:
לא אוקמה כרבי ישמעאל, דאמר רבי חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת, השתא נמי כרבי יהודה לא מתוקמא, דהא אמר רבי אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת! אלא אמר ריש לקיש משום בר תאוטני: הכא במאי עסקינן – כגון שאכלן בשני תמחויין, ואליבא דרבי יהושע, דאמר: תמחויין מחלקים. גופא: אכל חלב נבילה – לוקה שתים, חלב מוקדשין – לוקה שתים, רבי יהודה אומר: חלב מוקדשין – לוקה שלש. אמר ליה רב שיזבי לרבא: בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיבי קראי: ״חקת עולם״. ״כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו״, ״וכל זר לא יאכל קדש״ – הא תלתא לאוין. אלא לרבנן, מאי טעמייהו? קסברי: לאו ד״חקת עולם״ בקדשים, ולאו ד״חלב שור״ בחולין. וצריכי, דאי כתב רחמנא בקדשים, הוה אמינא: קדשים הוא דחמירי, דאסור חלבו, אבל חולין – אימא לא, משום הכי כתב רחמנא: ״כל חלב שור״. ואי כתב: ״כל חלב שור״, הוה אמינא: חלב דחולין הוא דאסור משום דלא הותר מכללו, אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו, הוה אמינא: מדהותר בשרן אישתרי נמי חלבן, צריכי. ורבי יהודה סבר: כי כתיב ״חלב שור״, בעניינא דקדשים כתיב. אלא מכלל דרבנן סברי: לא ילפינן דבר הלמד מעניינו? לא, דכולי עלמא דבר הלמד מעניינו, ובהא קמיפלגי, רבי יהודה סבר: למידין לאו מלאו ולאו מכרת, ורבנן סברי: לאו מלאו ילפינן, לאו מכרת לא ילפינן. אלא לרבי יהודה, ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, למאי אתא? מיבעי ליה להקיש, דתניא: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, מה חלב לוקה שתים – אף דם לוקה שתים, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין בו אלא אזהרה אחת. ומאי שנא חלב דלוקה שתים בלא היקישא, דכתב ביה תרי קראי ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, ״כל חלב שור וכשב״? דם נמי בלאו היקישא נילקי שתים, דכתיב ביה תרי לאוין ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, ״וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה״! אלא אימא: מה חלב לוקה שלש, אף דם לוקה שלש. ומאי שנא חלב דלוקה שלש? דכתיב ביה הלין תרי לאוין ולאו דזרות – הא תלתא? דם נמי! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתמעיט דם מטומאה – ליתמעיט מזרות, קא משמע לן היקישא. ואלא לרבנן, הקישא למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו, ואין מצטרפין זה עם זה – אף דם, שדמו חלוק מבשרו. אוציא דם שרצים, הואיל דאין דמן חלוק מבשרן – מצטרפין. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: ״וזה לכם הטמא״ – לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה! אי לאו היקישא, סלקא דעתך אמינא: הני מילי לטומאה, אבל לאכילה – אימא לא, אשמעינן היקישא לאכילה. אמר רבינא: הילכך, דם נחש ובשרו מצטרפין. מאי קא משמע לן? היינו היקישא! סלקא דעתך אמינא: שרץ, דאיתרבי לטומאה – איתרבי לאכילה. נחש, דלא איתרבי לטומאה – לא איתרבי לאכילה, קא משמע לן היקישא: כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע. אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם. למאי? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית. הניחא לרבי יהודה, דתניא: דם התמצית באזהרה, רבי יהודה אומר: בכרת. אלא לרבנן, ההיא למאי אתא? ואפילו לרבי יהודה, כרת נפקא ליה מן ״כל דם״! דתניא: רבי יהודה אומר: ״דם״, מה תלמוד לומר ״כל דם״? אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו, דם חולין ודם התמצית, מנין? תלמוד לומר: ״כל דם״! אלא אימא: אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי. ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית. אמר רבי אילא: אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר – לוקה שלש. והא אין לוקין על לאו שבכללות! שאני הכא, דמייתרי קראי – מכדי כתב רחמנא: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך״, בפנים – אין, בחוץ – לא, למה לי דכתב רחמנא: ״לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך״? לחלק. אי מההוא, הוה אמינא: הני מילי בעשה, אבל בלאו אימא לא, אמטו להכי
כריתות ד: