הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צט.מסכת עירובין99a
מדסיפא ר"מ - הא דלא יפתח דאיירי ר"מ בהו: הא הוציא - החפץ מד' אמות חייב אע"ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו לא אמרי' העברת מקום פטור הוא אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע: פטור אבל אסור - מדרבנן דילמא אתי לעבורי דרך למטה מעשרה: מחשבתו - שהוא צריך לכך משווא לה הוצאה חשובה: זרק - מתחילת ד' לסוף ד': בפי הכבשן - שקלטה שלהבת ונשרפה: בתר עקירה - מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף וחייב דמוציא מן הגוף שהוא רה"י לרה"ר: או בתר יציאה - שיוצא מן הגוף ממנו והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י: ואע"ג דלא היפך - בתמיה דמשום תליש' לחודיה אמר ר' יהודה דאסור דלמיפק קאי ואפי' דלא היפך בה בתוך פיו: היה אוכל דבילה - של תרומה: בידים מסואבות - סתם ידים שלא נטלו הוו שניות ופוסלות את התרומה: ר"מ מטמא - שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו: ר' יוסי מטהר - דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר: היפך - ברוק להוציאו לחוץ טמא דלמשדייה קאי ומכשיר: מוחלפת השיטה - החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה: לא תחליף - לא תימא מוחלפת היא דמתניתין דקאמר אע"ג דלא היפך קאי למשדיי' בכיחו עסקינן ליחה שנתלשה מן הגוף ע"י חולי שקורין טו"ש: כיחו ונתלש - לא יהלך ד' אמות עד שירוק: מאי לאו - תרתי קתני כיחו וכן רוקו: כדשנינן מעיקרא - מוחלפת השיטה: חייב מיתה - בידי שמים: כל משנאי אהבו מות - תורה אמרה להאי קרא בפרשת ה' קנני: אלא למשניאי - למשניאים דעתו באנינות: והא מינס אניס - שעל כרחו הוא ע"י חולי או הצינה: כיח ורק קאמרינן - שרקק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו: מתני' וישתה ברה"ר - ויושיט צוארו לרה"ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו: וכן בגת - מפרש בגמ' לענין מעשר: גמ' רישא רבנן - לעיל אוקימנא להא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כרבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' גבי מפתח ולא גזרינן שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר"מ והא ליכא למימר דשתיית המים תהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד: בחפיצין הצריכין לו - אפי' רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרינן: כרמלית מאי - מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר: היא היא - כי היכי דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י כך לא יעמוד בכרמלית וישתה ברה"י: היא גופה גזירה - אי דעייל לגביה כלי ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא ליתי לאפוקי מרה"י לרה"ר ואנן ניקום ונגזר שתיה אטו הכנסת כלי:
סבר: מדסיפא רבי מאיר, רישא נמי רבי מאיר. ולא היא: סיפא רבי מאיר, ורישא רבנן. ובלבד שלא יוציא חוץ. הא הוציא חייב חטאת. לימא מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע, והעבירו דרך עליו — חייב. מי קתני: אם הוציא חייב חטאת? דילמא אם הוציא — פטור אבל אסור. איכא דאמרי: הא הוציא פטור אבל אסור, לימא תיהוי תיובתיה דרבא, דאמר רבא: המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב! מי קתני ״הוציא פטור אבל אסור״? דילמא: אם הוציא — חייב חטאת. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וכו׳. אמר רב יוסף: השתין ורק — חייב חטאת. והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וליכא! מחשבתו משויא ליה מקום. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רבא: זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב חטאת, והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא! אלא: מחשבתו משויא ליה מקום, הכי נמי מחשבה משויא לה מקום. בעי רבא: הוא ברשות היחיד ופי אמה ברשות הרבים, מהו? בתר עקירה אזלינן, או בתר יציאה אזלינן? תיקו. וכן לא ירוק. רבי יהודה אומר וכו׳. אף על גב דלא הפיך בה? והתנן: היה אוכל דבילה בידים מסואבות, והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור — רבי מאיר מטמא, ורבי יוסי מטהר. רבי יהודה אומר: היפך בה — טמא. לא היפך בה — טהור! אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה. ריש לקיש אמר: לעולם לא תחליף, והכא במאי עסקינן? בכיחו. והתניא, רבי יהודה אומר: כיחו ונתלש, מאי לאו — רוק ונתלש! לא, כיחו ונתלש. והא תניא, רבי יהודה אומר: כיחו שנתלש, וכן רוקו שנתלש, לא יהלך ארבע אמות עד שירוק! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. אמר ריש לקיש: כיח בפני רבו חייב מיתה, שנאמר ״כל משנאי אהבו מות״ — אל תקרי ״למשנאי״, אלא ״למשניאי״. והא מינס אניס? כיח ורק קאמרינן. מתני׳ לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. וכן בגת. גמ׳ רישא רבנן, וסיפא רבי מאיר! אמר רב יוסף: בחפיצין שצריכין לו, ודברי הכל. איבעיא להו: כרמלית, מאי? אמר אביי: היא היא. אמר רבא: היא גופא גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה?! אמר אביי: מנא אמינא לה, מדקתני
עירובין צט.