הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צו:מסכת עירובין96b
דר' יוסי - לקמן: נשים סומכות רשות - ואע"ג דכתיב (ויקרא א) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וסמיך ליה וסמך ידו בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות: אוסר בחדשות - לחלל עליהן שבת דילמא קמיע בעלמא נינהו: נשים סומכות רשות - דאין כאן בל תוסיף ומשום איסורא נמי ליכא דקסבר תכשיט נינהו: אין מעכבין - אין ב"ד מוזהרין למונען מלתקוע ביום טוב של ר"ה דבעו לחנוכינהו במצות: הא נשים מעכבין - אע"ג דלא חלול י"ט הוא כדתנא דבי שמואל (ר"ה דף כט:) יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה מיהו נראות כמוסיפות: סתם סיפרא - תורת כהנים: לשונות - צמר סרוק וצבוע: פסולות - שמא לא צבע לשם ציצית ואנן עשייה לשמן בעינן: דגלימא טוואתיה - לארוג מהן טלית ולא לעשות מהן ציצית: שזרנהו - טוואם: בשזורים - שאין דרך לארגם: דשיפתא דגלימא - שכן דרך להסך שזורים בשפתו שהוא גדיל ונקרא בלע"ז צימוש"י והחוטים נקראים אורי"ל: במופסקין דכולי האי לא טרח - לחזור ולקשרם ולהסך אותן: וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין - ואפ"ה חיישינן לה במתני' דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללין שבתא עלייהו: פוק תני להו - להנך רבנן דבי מדרשא דקשי להו בדר' אלעזר צא ושנה להם שיש בידי ברייתא דמסייע ליה ומפרשת טעמא בהדיא לפי שאין אדם טורח: כיפי - מרגליות ל"א נזמים וכן עיקר:
יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות. דאי לא תימא הכי, אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה, מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? אלא קסבר רשות, הכא נמי רשות. אלא האי תנא היא דתניא: המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג. אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אוסר בחדשות, ומתיר בישנות. עד כאן לא פליגי אלא בחדשות וישנות, אבל באשה לא פליגי. שמע מינה מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות. ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות? לא סלקא דעתך דלא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי לא רבי מאיר סבר לה כרבי יוסי, דתנן: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. הא נשים מעכבין — וסתם מתניתין רבי מאיר. ולא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי, דתניא: ״דבר אל בני ישראל ... וסמך״, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות. וסתם סיפרא מני — רבי יהודה. אמר רבי אלעזר: המוצא תכלת בשוק, לשונות — פסולות, חוטין — כשרין. מאי שנא לשונות, דאמר: אדעתא דגלימא צבעינהו? חוטין נמי, נימא: אדעתא דגלימא טוינהו! בשזורים. שזורים נמי, נימא: אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו! במופסקין, דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי. אמר רבא: וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין? דתנן: במה דברים אמורים, בישנות. אבל בחדשות — פטור. אמר רבי זירא לאהבה בריה: פוק תני להו: המוצא תכלת בשוק, לשונות — פסולין, חוטין מופסקין — כשירין, לפי שאין אדם טורח. אמר רבא: ומשום דתני לה אהבה בריה דרבי זירא כיפי תלא לה?! והתנן: במה דברים אמורים — בישנות, אבל בחדשות — פטור! אלא אמר רבא: טרח ולא טרח — תנאי היא. דתניא: המוצא תפילין — מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה,
עירובין צו: