הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יט.מסכת עירובין19a
למטעי כרם - ויהנו שכיניה ושבח הוא לה שנזכרת לטובה: חכה - עץ שפותח פיו שלא יכול לדבר: לך דומיה - הכל שותקין כנגדך: שדומה עליו כו' נוחין לו יסורין שמקבלן מאהבה: שדומה עליו כו' נוחין לו יסורין שמקבלן מאהבה: ולך ישולם נדר - אותה דומיה שהוא דומה ביסורין דומה לו כשילום נדר: מעין ישיתוהו - כמעין של שיתין נקב שבבנין המזבח שניסוך היין של ספלים יורד לתוכו כל השנה כדאמרי' בלולב וערבה (סוכה מט.): הפושעי' בי - עדיין ואפי' בשעת תולעתם ואשם: דא"כ - דהא דר"ל בפושעי ישראל מוקי לה להאי קרא דכתיב ואשם לא תכבה קשיא דידיה אדידיה: ולא מבשקר - איננו מכירו שהוא יהודי דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול: המוציא והמעלה - המוציא אתכם מארץ מצרים (ויקרא כ״ב:ל״ג) וכן המעלה אתכם מארץ מצרים (שם יא): דפשעי - בחייהם: מבטן שאול - יונה בן אמתי קאמר ליה: בדבי רבן יוחנן בן זכאי - ברייתא שנסדרה בבית מדרשו כעין תוספתא שסידר ר' חייא ור' אושעיא: ציני - דקלים: כשרין - ללולב: טיט היון - הוא רפש לטבוע בו ובלע"ז פנ"ק וסתם טיט היינו שראוי לבנין: שחת ובאר שחת - חדא מילתא היא: על עסקי הנם - עריות: תפתה - גיהנם דכתיב בההוא קרא מדורתה אש ועצים הרבה: בית שאן פיתחו - שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל: משתבח בפירות דעבר ימינא - משתבח בפירות של עבר הנהר פרת בדרומו: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת - ולא פרה נכנסת ופרה יוצאת דא"כ לא הוו להו קשורות: כמה ראשה ורובה של פרה - שנתנו חכמים שיעור להרחקת פסין מן הבור שיהו רחוקין כדי ראשה ורובה כדתנן במתני':
[פושעי ישראל אין אור שולטת בהן ק"ו ממזבח הזהב - תימה דבמס' חגיגה (דף כז.) עביד ק"ו מסלמנדרא דתלמידי חכמים אין אור שולטת בהן מק"ו וי"ל דפושעי ישראל פניהם משחירי' ואלו תלמידי חכמי' כלל וכלל לא]: בר מבא וכו' - לא שייך למחשביה בהזהב (ב"מ דף נח:) גבי שלשה יורדין לגיהנם ואינן עולין דזה עולה כשקיבל דינו והא דלא חשיב התם פושעי ישראל בגופן והצדוקין כו' דאין עולין לפי ששנויים בברייתא ואע"ג דמלבין פני חבירו חשיב ליה ותני ליה במס' אבות מ"מ אשמעינן דמכנה שם הוי מלבין אע"ג דדש ביה בשמיה: דילמא היינו דירושלים - כדכתיב (יהושע טו) גיא בן הנם וגו' ירושלים ולא גרסינן היינו דמדבר: באר שחת כדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת - [והיינו באר שחת] ומהאי קרא הוה מצי לאתויי דשמו שאול והא דלא מייתי קרא ואתה אלהים תורידם לבאר שחת דהאי קרא בקבר כתיב כדמוכח סיפא דקרא אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם: וצלמות דכתיב יושבי חשך וצלמות - האי קרא בתהלים כתיב גבי ארבעה צריכין להודות ונראה כספרים דגרסי בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות (איוב י׳:כ״א): [חיתית גרס דתחתית כתיב ביחזקאל (ל"א) כשהראה הקב"ה שכל הגוים יורדים לגיהנם כתיב שם אל ארץ תחתית]: והאיכא תפתה - תימה דלא חשיב עלוקה ור"ת מפרש דעלוקה שם חכם כמו לאיתיאל והא דמוקי ליה במסכת עבודה זרה (דף יז.) בגיהנם היינו משום דכתיב בתריה שאול ועוצר רחם ומיהו קשה דבפסיקתא לא חשיב להם בשמות שלמה וגם בג' דברי' וד' דברים הכתובים באותו ספר לא חשיב עלוקה ואע"ג דלא חשיב נמי יקא היינו משום דשמא הוי בכלל אגור והפייט נמי יסדו בשם גיהנם בזולת אין צור חלף יקדו בהבהבי עלק: אם בין הנהרות הוא - משמע דבין הנהרו' לאו היינו בבל ודלא כפ"ה שפי' בי' יוחסין (קדושין דף עב.) גבי בין הנהרות הרי הוא כגולה ליוחסין ובפירקין (דף כב:) נמי אמרי' בבל נמי מקיף לה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא:
כרם״. ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מתחייב אדם הריגה למלכות — מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך. מדת הקדוש ברוך הוא, אדם מתחייב הריגה למקום — שותק, שנאמר: ״לך דומיה תהלה״, ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר: ״תהלה״. ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן, שנאמר: ״ולך ישולם נדר״. היינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב ״עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה״. ״עוברי״ — אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא. ״עמק״ — שמעמיקין להם גיהנם. ״הבכא״ — שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין. ״גם ברכות יעטה מורה״ — שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים. איני?! והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר: ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו׳״, ״שפשעו״ לא נאמר, אלא ״הפושעים״ — שפושעים והולכין לעולם! לא קשיא: הא — בפושעי ישראל, הא — בפושעי אומות העולם. הכי נמי מסתברא, דאם כן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב. מה מזבח הזהב, שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור. פושעי ישראל, שמליאין מצות כרמון, שנאמר: ״כפלח הרמון רקתך״, ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי ״רקתך״ אלא ״ריקתיך״, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון — על אחת כמה וכמה. אלא הא דכתיב: ״עוברי בעמק הבכא״, ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו. בר מישראל שבא על הגויה, דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. מתקיף לה רב כהנא: השתא דאמרת ״הפושעים״ — דפשעי ואזלי, אלא מעתה דכתיב ״המוציא״ ו״המעלה״ — דמסיק ודמפיק הוא?! אלא דאסיק ואפיק, הכי נמי — דפשעי הוא. ואמר רבי ירמיה (בר) אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. במדבר, דכתיב: ״וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה״. בים, דכתיב: ״מבטן שאול שועתי שמעת קולי״. בירושלים, דכתיב: ״נאם ה׳ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים״. ותנא דבי רבי ישמעאל: ״אשר אור לו בציון״ — זו גיהנם, ״ותנור לו בירושלים״ — זו פתחה של גיהנם. ותו ליכא? והאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תנא רבה בר מריון בדבי רבי יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן, וזו היא ששנינו: ציני הר הברזל כשירות, וזו היא פתחה של גיהנם! — דילמא היינו דירושלים. אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ התחתית. שאול, דכתיב: ״מבטן שאול שועתי שמעת קולי״. אבדון, דכתיב: ״היסופר בקבר חסדך אמונתך באבדון״. באר שחת, דכתיב: ״כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת״. ובור שאון וטיט היון, דכתיב: ״ויעלני מבור שאון מטיט היון״. וצלמות, דכתיב: ״יושבי חושך וצלמות״. ״וארץ התחתית״ — גמרא הוא. ותו ליכא? והאיכא ״גיהנם״! — גיא שעמוקה (בגיהנם), שהכל יורד לה על עסקי הנם. והאיכא ״תפתה״, דכתיב: ״כי ערוך מאתמול תפתה״, ההוא שכל המתפתה ביצרו יפול שם. גן עדן. אמר ריש לקיש: אם בארץ ישראל הוא — בית שאן פתחו, ואם בערביא — בית גרם פתחו, ואם בין הנהרות הוא — דומסקנין פתחו. בבבל — אביי משתבח בפירי דמעבר ימינא, רבא משתבח בפירי דהרפניא. וביניהן כמלוא שתי וכו׳. פשיטא, כיון דתנא ליה דקשורות הוו — אנן ידעינן דלא הוו מותרות! מהו דתימא: קשורות — כעין קשורות, אבל ממש לא — קא משמע לן ולא מותרות. אחת נכנסת ואחת יוצאת. תנא: רבקה נכנסת ורבקה יוצאת. תנו רבנן: כמה ראשה ורובה של פרה — שתי אמות, וכמה עוביה של פרה — אמה ושני שלישי אמה.
עירובין יט.