הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ו:מסכת תמורה6b
ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח - פירש"י ביומא פ' שני שעירי (יומא דף סג:) דל"ג פרת חטאת שהרי בפ' בתרא דזבחים (דף קיב.) תנן פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה ושעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד ופריך בגמ' עלה ושעיר המשתלח לא ראוי לפתח אהל מועד הוא והתניא ומייתי הך ברייתא דהכא ואי גרס בה פרת חטאת כי היכי דפריך משעיר המשתלח הכי נמי הוה מצי למיפרך מפרת חטאת ואין התירוץ שייך אפרת חטאת ומשום הכי פרש"י דל"ג ליה וקשה על הא דמשני עלה בזבחים (דף קיג:) לא קשיא כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה קודם הגרלה הוה ראוי לפתח אהל מועד ואפילו הכי ממעט ליה קרא דאם הקריבו בחוץ פטור והא תניא בהדיא ביומא (דף סב:) דקודם הגרלה חייב השוחטו בחוץ וי"ל דלפי המסקנא דזבחים (שם) ניחא דמסיק לא קשיא כאן קודם ודוי כאן לאחר ודוי ולפי זה אפשר תרווייהו לאחר הגרלה אבל קודם הגרלה אפשר דחייב השוחט בחוץ כי ההיא דיומא: וקרא למה לי כגון שהומם לאחר הגרלה וחיללו על חבירו - והוא נמי בעל מום וקמ"ל דהאי שחיללו לקי משום דהקדישו בעל מום ולהכי נקט חיללו דאי לאו דחיללו על בעל מום ליכא מלקות דלא תקדישו על השני:
אבק רבית - הבא ע"י מכר כגון המוכר שדהו ואמר אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה וברבית קצוצה קמיפלגי אביי דאמר מהני כרבי יוחנן ורבא כר' אלעזר דהכא ליכא קרא לא הכי ולא הכי: התם בסברא פליגי - בתמיה קאמר. התם בקראי פליגי כו': לחיים ניתן - כלומר שלא יחיה ולא להשבון ואפי' לרבא מהני דהא כתיב קרא: בשינוי קונה - דאביי סבר שינוי ששינה ועבר על דעת המקום קונה בר מהיכא דכתיבי קראי ולרבא לא קני אלא היכא דכתיבי קראי. ולא איתפרש לן דליהוי מידי בינייהו אלא תירוצי דהני תיובתא דמר אית ליה דמשום דמהני ולא מהני הוא ומר אית ליה משום טעמא דקראי. ונ"ב דמצינו למימר בשינוי קונה כגון גוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים דלאביי קנה ואינו משלם אלא עצים וצמר ולרבא לא קנה ומשלם הבגדים והכלים וכי פרכינן לעיל לרבא מהא דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים כו' לא תימא שאני התם דכתיב אשר גזל אלא הכי תימא אנא דאמרי כמאן דאמר שינוי לא קני דפלוגתא היא בבבא קמא בפרק מרובה (בבא קמא דף סו.) ובהגוזל קמא (שם צד.) דאיכא למאן דאמר שינוי קונה ומפיק טעמא מאשר גזל כעין שגזל ואיכא למאן דאמר שינוי לא קני ויליף מוהשיב את הגזילה מכל מקום אם כן מה ת"ל אשר גזל לומר שאינו מוסיף חומש על גזל אביו: הכי גרסי' ל"א בהני שינויי דשנינן - ובין האי לישנא ללישנא דשמיע לי בשינוי קונה ליכא מידי אלא זה ירושלמי וזה בבלי: תנו רבנן אם בל תשחטו הרי כבר אמור למטה - שלא ישחטו בעל מום למזבח. ולקמן מפרש לה והקטרה נמי וזריקת דמו לקמן מפרש: א"כ מה ת"ל לא תקריבו לא תקדישו: ה' שמות - לקמן יליף להו: המקדיש בעלי מומין - והקטירן כולן לעולה: אלו אשים - הקטרת אימורין: לרבות שעיר המשתלח - שהמקדישו בעל מום לוקה משום לא תקדישו: קרבן - בשחוטי חוץ כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' להקריב קרבן לה': הכי גרסינן אי קרבן שומע אני כו' - ומהדר אדלעיל בתורת כהנים דקתני לעיל יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ת"ל קרבן על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין אי קרבן שומע אני כו' כלומר אי קרבן קא דרשת שומע אני אפילו השוחט בדק הבית בחוץ יהא חייב כרת שהרי הם נקראו קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה' וגו' כלי זהב אצעדה וצמיד דהיינו למלאכת המשכן: שאינו ראוי לפתח אהל מועד - כגון קדשי בדק הבית שאינם ראויין לבא לפתח אהל מועד שהרי בעלי מומין הן דאמרן לעיל המתפיס תמימין לבדק הבית עובר בלא תעשה: אוציא את אלו ולא אוציא את פרת חטאת - פרה אדומה שאם שחטה בחוץ שלא כמצוותה שלא ע"ג מערכתה שיתחייב כרת וכן שעיר המשתלח אם שחטו בחוץ יתחייב כרת שהרי תמימין הן דבפרה כתיב (במדבר י״ט:ב׳) אשר אין בה מום ושעיר מרבינן (ליה) לעיל שלא יהא בו מום: יצאו אלו - אלמא להוציא שעיר הוא: התם - דאל פתח אהל מועד מרבה כל התמימין הקדושין להתחייב עליהן בחוץ לה' תו למה לי ודאי להוציא הוא: אבל הכא דאשה להוציא - גבי בעלי מומין כתיב (שם כב) ואשה לא תתנו מהם וגו' ומשמע העולה לאישים חייב עליו מקדישו בעל מום משום לא תקדישו אבל שאינו עולה לאשים לא ואימעיט ליה שעיר הילכך לה' להוציא למה לי הא מיעטיה מואשה אלא ודאי לרבות הוא: שפיר דמי - לאקדושיה: הא אין הגורל - של שם קובע אלא בדבר הראוי לשם דכי מייתי ומגריל לא ידע אהי מינייהו סליק גורל של שם הלכך בעל כרחיך תרוייהו בעינן תמימין וקרא למה לי: כגון שהומם - לאחר הגרלה וחיללו על חבירו והוא בעל מום נמי וקמ"ל דהאי שחיללו לקי משום דהקדיש בעל מום ולהכי נקט חיללו דאי לאו דחיללו על בעל מום ליכא מלקות דלא תקדישו על השני:
רבית אינה יוצאה בדיינין, ורבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין. אמר ליה: התם בסברא פליגי? התם בקראי פליגי! דאמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יוחנן? אמר קרא: ״בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה״, לחיים ניתן ולא להישבון. רב אחא בר אדא אמר מהכא: ״ויראת מאלהיך... אני ה׳״ — למורא נתתיו, ולא להישבון. רבא אמר מהכא: ״התועבות האל עשה מות יומת דמיו בו יהיה״, ״והוליד בן פריץ שופך דם״ — הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים: מה שופכי דמים לא ניתנו להישבון, אף מלוי רבית לא ניתנו להישבון. ואמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא דרבי אלעזר? דאמר קרא: ״וחי אחיך עמך״ — אהדר ליה, כי היכי דניחי עמך. ואלא במאי קמיפלגי אביי ורבא? בשינוי קונה. לישנא אחרינא, בהני שינויי דשנינן, ברבית קצוצה — לאביי לא מהדר רבית, לרבא מהדר רבית. והא אביי נמי סבר מפקינן ריבית קצוצה בדיינין! דאמר אביי: הדין דמסיק בחבריה ארבע זוזי בריביתא, ויהביה ליה למלוה (בחנותיה) [בגוייהו] גלימא דשוי חמשא בארבעה — כי מפקינן מיניה, ארבעה מפקינן מיניה, והאי זוזא במתנה הוא דיהב ליה. ורבא אמר: חמשא מפקינן מיניה. מאי טעמא? כולה בתורת ריביתא קאתי לידיה! אלא, כי קא מיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה. תנו רבנן: ״כל אשר בו מום לא תקריבו״, מה תלמוד לומר? אם ב״לא תשחטו״ — הרי כבר אמור למטה! אלא מה תלמוד לומר ״בל תקריבו״? — ״בל תקדישו״. מכאן אמרו: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות. משום ״בל תקריבו״, ״בל תקדישו״, ״בל תשחטו״, ומשום ״בל תזרקו״, ומשום ״בל תקטירו כולו״, ומשום ״בל תקטירו מקצתו״. משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו: אף קבלת הדם. אמר מר: אם ״בל תשחטו״ — הרי אמור למטה. היכן אמור? דתניא: ״עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקריבו״ — מה תלמוד לומר? אם ״בל תקדישו״ — הרי כבר אמור למעלה, אלא מה תלמוד לומר ״בל תקריבו״? — ״בל תשחטו״. ״ואשה לא תתנו מהם״ — אלו אשים, אין לי אלא כולן, מקצתן מנין? תלמוד לומר: ״מהם״. זריקת דמים מנין? תלמוד לומר: ״על המזבח״, ״לה׳״ — לרבות שעיר המשתלח. ו״לה׳״ — לרבות הוא? והתניא: אי ״קרבן״ — שומע אני אף קדשי בדק הבית, שנקראו ״קרבן״, כענין שנאמר: ״ונקרב את קרבן ה׳״! תלמוד לומר ״ואל פתח אהל מועד וגו׳״ — הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו משום שוחטי חוץ, שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שוחטי חוץ. אוציא אני את אלו, ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח, שהן ראויין לפתח אהל מועד — תלמוד לומר ״לה׳״, מי שמיוחדין לה׳, יצאו אלו שאין מיוחדין לה׳. אמר רבא: התם, מעניינא דקרא, ״ואל פתח״ — לרבות, ״לה׳״ — להוציא; הכא, ד״אשה״ — להוציא, ״לה׳״ — לרבות. טעמא דכתב קרא ״לה׳״ הוא דלא מייתי שעיר המשתלח, הא לא רבי קרא ״לה׳״ הוה אמינא שעיר המשתלח בעל מום שפיר דמי. מכדי, אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי! אמר רב יוסף: הא מני? חנן המצרי היא, דאמר: אפילו דם בכוס — מביא חבירו ומזווג לו. נהי דשמעת ליה לחנן המצרי, דלא הוי דיחוי, דלא צריך הגרלה — מי שמעת ליה? דילמא מייתי ומגריל! אלא אמר רב יוסף: הא מני? רבי שמעון היא, דתניא: מת אחד מהן — מביא חבירו בלא הגרלה, דברי רבי שמעון. רבא אמר: לא נצרכא, כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו.
תמורה ו: