הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ל:מסכת תמורה30b
אין זנות לבהמה - דקתני מתני' אתנן כלב מותר: תניא נמי הכי מנין כו' - גרסי' לה. [מתניתין היא אלא משום דתני בברייתא מנין לאתנן כו' ומפרשה בהדיא להכי מייתי לה וגמגום ונ"ל דלא גרסינן לה]: ולד מוקצה ונעבד מותר - דלא אקצייה אלא לדידה ולא פלחא אלא לדידה: מתני' נתן לה מוקדשין - לא חייל עלייהו אתנן כדמפרש בגמ': נתן לה עופות - חולין הרי אלו אסורין שוב להקרבה: ולד טריפה לא יקרב - אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קא רבי: גמ' איספורק - שם מקום: לפרה - אדומה: וריקועין - ציפוי למזבח אם נתן לה זהב: אחורי בית הכפורת - דאמרינן בפ"ק דיומא (דף כא.) י"א אמה היו נותרים בעזרה אחורי חומת בית הכפורת דאפילו התם דקילא קדושתה אסור האתנן אם יש בנין לעשות והוא נתן לה אבנים באתננה: אתנן ומחיר חל עלייהו - כדרבינן במתני' לכל נדר להביא את העוף: בממנה על פסחו - הא דאיצטריך קרא למעוטיה כגון שהפריש פסחו ולאחר זמן אמר לזונה הבעלי לי והימני על פסחי באתנניך וכיון דאמר רבי רשאי אדם למנות אחרים אם יצטרך למעות לשום דבר אלמא ממונו הוא ואימא ליחול עליה אתנן להכי איצטריך לכל נדר להוציא הנדור: ואם ימעט - דריש הכי שנתמעט ביתו שאין לו מה שהוא צריך [לקנות לצורך פסח דהיינו] מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות: מכדי אכילה - אם נתמעט הבית מכדי אכילה יקבל חיותו ומזונו מן השה שאין לו מה שיאכל החייהו משה אם אין לו עצים לצלותו מכדי אכילה הוא והחייהו ולא החייהו משה: (ולא) מכדי מקח - שאם רוצה לעשות סחורה ונתמעט ביתו מכדי אותו מקח שאין לו מה ליתן בו אינו ממנה אחרים על פסחו בכך: עובר ירך אמו הוא - והוא עצמו נרבע: זה וזה גורם - הזכר שבא על בהמה זו והיא גרמו לולד שיבא והרי גרמוהו איסור והיתר דאביו מותר ואמו אסורה:
הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמות? אמר ליה: לא (נישמוט) [לישתמיט] קרא לכתוב ״אתנן זונה וכלב״. תניא נמי הכי: מנין לאתנן כלב ומחיר זונה שמותרין? שנאמר ״שנים״ ולא ארבעה. ולדותיהן מותרין, שנאמר ״גם שניהם״ — ״הם״ ולא ולדותיהן. אמר רבא: ולד הנרבעת אסורה, היא וולדה נרבעו. נוגחת אסורה, היא וולדה נגחו. ולד מוקצה ונעבד — מותר. מאי טעמא? לאימיה אקציה, לאימיה פלחי לה. איכא דאמרי: ולד מוקצה ונעבד — אסור. מאי טעמא? דניחא ליה בניפחיה. אמר רב אחדבוי בר אמי, אמר רב: המקדש בפרש שור הנסקל, מקודשת. בפרש עגלי עבודה זרה, אינה מקודשת. מאי טעמא? אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא: ניחא ליה גבי עבודה זרה בניפחיה, גבי שור הנסקל — לא ניחא ליה בניפחיה. אי בעית אימא קרא, גבי עבודה זרה כתיב: ״והיית חרם כמוהו״, כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. גבי שור הנסקל כתיב: ״לא יאכל את בשרו״ — בשרו אסור, פרשו מותר. מתני׳ נתן לה מעות — הרי אלו מותרין. יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח — אסור. נתן לה מוקדשין — הרי אלו מותרין. עופות — הרי אלו אסורין, שהיה בדין: מה אם המוקדשין, שהמום פוסל בהן — אין אתנן ומחיר חל עליהן; עוף, שאין המום פוסל בו — אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו? תלמוד לומר ״לכל נדר״ — להביא את העוף. כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרין. רבי אליעזר אומר: ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשירה שינקה מן הטרפה — פסולה מעל גבי המזבח. כל הקדשים שנעשו טרפה — אין פודין אותן, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. גמ׳ תנו רבנן: נתן לה חיטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין. תני חדא: אסורים, ותניא אידך: מותרין. אמר רב יוסף: תני גוריון דמן אספורק — בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. בית הלל סברי: ״הם״ — ולא ולדותיהן, ״הם״ — ולא שינוייהן. בית שמאי סברי: ״הם״ — ולא ולדותיהן, ״גם״ — לרבות שינוייהן, ולבית הלל, הכתיב ״גם״! ״גם״ לבית הלל קשיא. תנו רבנן: ״בית ה׳ אלהיך״ — פרט לפרה, שאין באה לבית, דברי רבי אלעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועין. מאן חכמים? אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא, דתניא: נתן לה זהב, רבי יוסי בר יהודה אומר: אין עושין ריקועין, אפילו אחורי בית הכפורת. נתן לה מוקדשין — הרי אלו מותרין כו׳. ויהיו מוקדשין אתנן ומחיר חל עליהן, מקל וחומר: ומה עופות שאין המום פוסל בהן — אתנן ומחיר חל עליהן, מוקדשים שהמום פוסל בהן — אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר ״לכל נדר״ — להוציא את הנדור. טעמא דמעטינהו קרא, הא לא מעטינהו קרא הוה אמינא: כי יהיב לה מוקדשין — חל עליהן אתנן ומחיר? והא לאו ממונא הוא! אמר רב הושעיא: בממנה על פסחו, ורבי היא, דתניא: ״ואם ימעט הבית מהיות משה״. החייהו משה, מכדי אכילה ולא מכדי מקח. רבי אומר: אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעותיו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהן. כל האסורים לגבי מזבח וכו׳. אמר רב: כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, ותני עלה: ורבי אליעזר אוסר. אמר רב הונא בר חיננא, אמר רב נחמן: מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו, דרבי אליעזר סבר ״עובר ירך אמו הוא״, ורבנן סברי ״לאו ירך אמו הוא״, אבל נרבעו ולבסוף עיברו — דברי הכל מותרין. רבא אמר: מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו, דרבי אליעזר סבר: זה וזה גורם אסור, ורבנן סברי: זה וזה גורם מותר. אבל עיברו ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסורין. ורבא לטעמיה, דאמר רבא: ולד נרבעת אסור, היא וולדה נרבעו, ולד נוגחת אסור, היא וולדה נגחו. לישנא אחרינא אמרי לה. אמר רב הונא בר חיננא, אמר רב נחמן: מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין, דרבי אליעזר סבר ביזוי מילתא, ורבנן סברי לא. אבל נרבעו כשהן חולין, הואיל והשתנו — דברי הכל מותרין. רבא אמר רב נחמן: מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין, דרבי אליעזר סבר: ביזוי מילתא, ורבנן סברי: הואיל והשתנו — מותרין, אבל נרבעו כשהן מוקדשין — דברי הכל אסורין.
תמורה ל: