הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כט.מסכת תמורה29a
וכלי שרת - כלומר שלא הוצרך לכלי שרת: וכלי אשירה - שהקריב בכלי אשירה באותו שהיה משמש לאשירה שימש לשם: ובעצי אשירה - הקטירו דכתיב התם ואת האשירה אשר עליה תכרות: מנין למוקצה מן התורה - קס"ד דהכי קאמר מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו: שימור - לתורת גבוה: אימרא דצומא - כבש רעב שלא נשמר מעולם ולא חששו: לי ולא לאדון אחר - דהכי קאמינא למוקצה לעבודת כוכבים שאסור מן התורה מהכא: עד שיעבדו - בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים או משיכת קרון או שום דבר שאסור אבל מקמי הכי לא מיתסר. ל"א אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו שום דבר שיעשו בו שום עבודה לצורך כומרי עבודת כוכבים אבל משיעבדו בו שום עבודה לא מיתסר דתו לא מקרבי ליה וכ"ש ולשון זה נראה לי עיקר מדתני אלא עד שיעבדו בו ואי ללישנא קמא לא ה"ל למיתני אלא והכי איבעי ליה למיתני אין מוקצה אסור עד שיעבדו בו ולשון ראשון ל"ש: עד שימסרוהו לכומרים - לאכילה דתו לא מקרבי ליה: עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים - שמפטמין אותו לצורך הכומרים ותו לא מקרבי ליה: מכאן ומכאן הוה - מבבל ומארץ ישראל: מנהני מילי - דמותרין לאכילה להדיוט: ממשקה ישראל - גבי קרבנות כתיב במשכנא דיחזקאל. משמע מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן: ואי ס"ד - דמוקצה ונעבד אסירי להדיוט ל"ל הני קראי דלעיל מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ממשקה ישראל נפקא דמשאסור להדיוט אסור לגבוה: מן הבקר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מן הבקר למטה - אם עולה קרבנו מן הבקר שאין ללמוד שאינו צריך לכלום דהא כתיב מן הבקר לעיל האי דלמטה ודאי להוציא את הטרפה וקמא לנעבד. אלמא אתא קרא לטרפה: איצטריכי - תרי קראי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי נטרפה ואחר כך הקדישה כו': אימא תישתרי - להכי איצטריך מן הבקר אבל גבי מוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל הא הקדישו ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידיה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדאיצטריך למעוטי לגבוה ודאי להדיוט מישרא שרי: שאינה עוברת - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכי הכא נפקא נטרפה ואחר כך הקדישה: איצטריכא - ג' קראי דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא היכא דנולדה טרפה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ברישיה מן המאתים ואמרי' בפסחים (דף מח.) ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלין במאתים וכי היכי דערלה לא היתה לה שעת הכושר טרפה נמי לא נפקא לן מינה אלא דנולדה טרפה ולהכי איצטריכא כל אשר יעבור לנטרפה לאחר לידתה ואח"כ הקדישה ומן הבקר אתא להקדישה ואח"כ נטרפה: מתני' פלוגתא דרבי ורבנן מפרש בגמ': גמ' דשקלה תרי - והוא לא התנה לה אלא חד ונתן לה ב' וקמ"ל דאתנן ריבה לה וכולהו אתנן נינהו (ולא מתנה חד) שמתפסת אותו שהתנה עמה: ליחול עליה אתנן למפרע - הואיל ובשעת ביאה עדיין הטלה קיים וכיון שהוא בא עליה על שכר אותו טלה כל היכא דאיתיה חייל עליה אתנן דבשלמא בא עליה ואחר כך נתן לה טלה איכא למימר כיון דלא ייחדו בשעת ביאה לא מיתסר דמתנה בעלמא הוא:
שרת, וכלי אשירה, ועצי אשירה, ומוקצה, ונעבד. אמר רב טובי בר מתנה, אמר רבי יאשיה: מנין למוקצה מן התורה? שנאמר ״תשמרו להקריב לי במועדו״ — כל שעושין לו שימור. מתקיף לה אביי: אלא מעתה, (אייתית) [אייתי] אימרא דצומא, ולא עביד ליה שימור, הכי נמי דלא חזי להקרבה? אמר ליה: אנא ״תשמרו להקריב לי במועדו״ קאמינא — ״לי״ ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין לו? הוי אומר: זו עבודה זרה. אמר רבא בר רב אדא, אמר רב יצחק: אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו [בו]. עולא אמר רבי יוחנן: עד שימסרוהו לכומרי עבודה זרה. בהא אמר רבי יוחנן: עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה. אמר ליה רבי אבא לבהא: מפלגיתו אתון אעולא? אמר ליה: לא, עולא נמי כי קאמר — הוא דשפי ליה כרשיני עבודה זרה. אמר רבי אבא: ידע בהא לשנויי שמעתא, ואי לא דסליק התם — לא הוה ידע, דארץ ישראל גרמה ליה. אמר ליה רב יצחק: בהא מיכן ומיכן הוה. דתני רב חנניא טריטאה קמיה דרבי יוחנן: אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה, הוא תני לה (והדר) [והוא] אמר לה: מאי ״מעשה״? — עד שיגזז ויעבדו בו. איזהו נעבד כו׳. מנא הני מילי? אמר רב פפא: דאמר קרא ״ממשקה ישראל״, מן המותר לישראל, ואי סלקא דעתך אסירי להדיוט, למה לי קרא (מעטינהו) [למעטינהו] מגבוה? וכל היכא דאסירי להדיוט — לא בעי קרא? והא טרפה, דאסירא להדיוט, ומעטיה קרא מגבוה! דתניא: כשהוא אומר ״מן הבקר״ למטה, שאין תלמוד לומר, אלא להוציא את הטרפה. איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי — דנטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה — אימא (דתישרי) [דתישתרי] לגבוה. והא מהכא נפקא, ״כל אשר יעבור תחת השבט״, פרט לטרפה שאינה עוברת. ההוא נמי איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי היכא דלא היתה לה שעת הכושר, דנולדה טרפה ממעי אמה, אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם, ואחר כך נטרפה — אימא תשתרי לגבוה, קא משמע לן. מתני׳ ואיזהו אתנן? — האומר לזונה ״הוליך טלה זה בשכרך״, אפילו הן מאה, כולן אסורין. וכן האומר לחבירו ״הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי״ — רבי מאיר אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים: אתנן. גמ׳ אמר מר: ואפילו הן מאה, כולן אסורין. היכי דמי? אילימא דשקלה אגרא מאה בהמות — פשיטא דכולהו אסירי, מה לי חד, מה לי מאה! לא צריכא, דשקלה אגרא חדא, ויהיב לה מאה, דכולהו מכח אתנן קאתו. תנו רבנן: נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר. נתן לה ולא בא עליה, ״אתננה״ קרית ליה? ותו, בא עליה ולא נתן לה, מאי יהיב לה? אלא הכי קתני: נתן לה, ואחר כך בא עליה; בא עליה, ואחר כך נתן לה — אתננה מותר. וליחול עליה אתנן למפרע? אמר רבי אלעזר:
תמורה כט.