הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
ג.מסכת תמורה3a
טובת הנאה שלו - של תורם שיכול ליתנו לכל כהן שירצה (אי נמי) ואם אמר לו ישראל הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן הוי אותו סלע של תורם ולא של נתרם בשבילו ולא מצי טעין הלה כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא דנותן סלע על של עצמו. הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו: התם הוא דקאתי מכח ישראל - שהרי הפרישו ישראל ואהכי אזלינן בתר מתכפר דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דאיתיה בכלל עונשין: הכי גרסינן אבל הכא הכי קמיבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה - כלומר אבל הכא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למיעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה. תיקו: ויליף נותר חילול חילול מטומאה - דבקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום נותר: וכתיב גבי נותר (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל - מה חילול האמור גבי טומאה ישראל ולא עובדי כוכבים אף חילול האמור כאן ישראל ולא עובדי כוכבים: השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין עושין תרומה - ומאי טעמא אין עושין תמורה: ה"ג דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה - כדאמרינן לקמן בשילהי פירקין (תמורה דף יג.) והלא מעשר בכלל שאר הקדשים וכו' למה יצא להקיש אליו ולומר לך דמה מעשר קרבן יחיד ועושה תמורה אף כל קרבן יחיד ועושה תמורה לאפוקי קרבנות צבור: מעשר בהמה איתקש למעשר דגן - כדאמרינן בבכורות (דף נג:) עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן: וגבי מעשר דגן כתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל - דמשמע בני ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים וכי היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי נימא גבי תמורת בהמה שהרי הוקשו כולן זה לזה ומהכא נפקא דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה: אזרח - זהו ישראל ולא העובד כוכבים מביא נסכים כלל: יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים - אפילו משל צבור: ת"ל ככה - דככה עיכובא הוא דודאי טעונין נסכים ומשל צבור. ולל"א דכתיב בספרים ול"ג עליהן משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא נסכים אפי' בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת"ל ככה והוי עיכובא דודאי קרבנו טעון נסכים אפי' משלו דמקבלים מיניה דמי נסכים: ה"ג מאי טעמא לה' כתיב בהו ול"ג קדש לה' - והכי מצאתי בזבחים בפ' ב"ש (זבחים דף מה.) מאי טעמא לה' כתיב בהו בקדשי עובדי כוכבים דכתיב איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו וגו' והאי קרא מוקמינן בעובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לה' שנאמר אשר יקריב לה' לומר לך דדיינין להו בתורת שאר קדשים דמועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול כו': והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא - דבדיבורא תליא מילתא: ר' יהודה היא - דקא משתעי לקמן בהא מילתא: לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע כו' - דאע"ג דלא עביד מעשה לוקה כדמפרש להו לקמן: בשם - בשמו של הקב"ה: נשבע מנלן - דלוקה:
לא נהנין מדרבנן - והקשה הר"ר יעקב למה לנו לומר דרבנן היא דלמא מדאורייתא היא כיון דמרבינן מאיש איש שנודרין העובדי כוכבים כישראל דכה"ג אמר (מעילה דף ז:) בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא דאע"ג דאין בהן מעילה וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא: ויליף נותר חילול חילול מטומאה - וכתב ביה בטומאה בני ישראל ולא עובדי כוכבים והקשה הר"ם ונילף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאמר בפרק ב' דזבחים (דף טו:) דקדשי עובדי כוכבים לא קרבי בטומאה דאמר התם אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה דאמר מר בעובדי כוכבים בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב וי"ל דיש לנו למילף טפי מטומאה [דכתיב] בחד קרא כדאיתא בזבחים פ' ב"ש (זבחים דף מה:) דתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה: ומעשר דגן - כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים והיינו רבי שמעון דאית ליה הך דרשה אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייך לרבנן: מאי תרומה קדושת הגוף - ואם תאמר והא אמר הזיד במעילה באזהרה דילפינן חטא חטא מתרומה הוה לן למימר כי הכא מה תרומה קדושת הגוף ולא יהא אזהרה דמעילה אלא בקדשי מזבח וקיימא לן דאפילו בקדשי בדק הבית שייך בהן אזהרה דמעילה כדתנן (בכריתות (דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשים דשור וחמור) וכן כמה דרשות דרשינן בפ' בתרא דמעילה (דף יח:) פגם ונהנה ושליח שעשה שליחותו דגמרינן מתרומה היה לנו לומר דלא נהגי בקדשי בדק הבית וי"ל הא דמעטינן הכא קדשי בדק הבית היינו משום דכתיב הכא לה': והרי מימר לאו שאין בו מעשה ולקי - ואם תאמר אמאי לא פריך הכי נמי ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה ולקי וי"ל דלא בעי למיפרך מהני דכתיב בהו מלקות בתורה וא"ת במסכת מכות (דף ד:) דאמר עולא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ממוציא שם רע ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ולימא או נשבע או מימר או חד מהנך דשמעתין [יוכיח] וי"ל דאין ה"נ אלא תירץ שפיר או שמא לא דמי הני דהכא להני דהתם ואם תאמר כי פריך הכא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה לימא בדיבוריה איתעביד מעשה כדאמר לקמן וי"ל דאה"נ הוי מצי לתרוצי אלא דשפיר שני: אף המקדים תרומה לבכורים - לקמן מפרש טעמא דאמר קרא מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך זו בכורים ודמעך זו תרומה ואמר רחמנא לא תאחר ובספרי מפרש טעמא אחרינא יקדמו בכורים שיש להן ד' שמות ורש"י מייתי ליה לקמן (תמורה ד' ד. ד"ה מפני):
של חבירו — טובת הנאה שלו! אמר ליה: התם הוא דקאתי מכח ישראל, משום הכי אזלינן בתר מתכפר, והוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל. אבל הכא, הכי קא מיבעיא ליה: מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה? תיקו. אמר מר: מוקדשי גוים לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין — מדרבנן, ולא מועלין — מדאורייתא. מאי טעמא? דכתיב: ״נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה״, וילפינן ״חטא״ ״חטא״ מתרומה, ובתרומה כתיב: ״בני ישראל״, ולא גוים. ואין חייבין עליהם, משום פיגול, נותר, וטמא, דכתיב בה בטומאה: ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם וגו׳״. ויליף נותר ״חילול״ ״חילול״ מטומאה, דכתיב גבי טומאה: ״בני ישראל ולא יחללווגו׳״, וכתיב גבי נותר: ״ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל״. ויליף פיגול ״עון״ ״עון״ מנותר, דכתיב גבי פיגול: ״והנפש האוכלת ממנו עונה תשא״, וכתיב גבי נותר: ״ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל״, וכולהו בני ישראל ולא גוים. ואין עושין תמורה, דכתיב: ״לא יחליפנו ולא ימיר״, וכתיב בריש ענין: ״דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך״. לישנא אחרינא: ואין עושין תמורה, מאי טעמא? דאיתקשא תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן. וגבי מעשר דגן כתיב: ״(כל) [כי את] מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳... בני ישראל״ — ולא גוים. ואין מביא (עליהן) נסכים, אבל קרבנו טעון נסכים, דברי רבי שמעון. מנא הני מילי? דתנו רבנן: ״אזרח״ — אזרח מביא נסכים ואין הגוי מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? תלמוד לומר ״ככה״. אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר. מאי טעמא? ״לה׳״ כתיב ביה. במה דברים אמורים — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — מועלין בהן. מאי טעמא? דכי גמרינן מעילה ״חטא״ ״חטא״ מתרומה, דומיא דתרומה (דקדוש) [דקדושה] קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית דקדושת דמים — לא. אמר רב יהודה, אמר רב: כל ״לא תעשה״ בתורה, עשה (בה) מעשה — חייב, לא עשה (בה) מעשה — פטור. וכללא הוא דלאו שאין בו מעשה פטור? והרי מימר, דלאו שאין בו מעשה הוא, ולקי, דתנן: ״לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים״. אמר לך רב: הא מני? רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. ומי מצית מוקמת למתניתין כרבי יהודה? והא אוקימתא לרישא דלא כרבי יהודה, דקתני ״הכל ממירין״, ״הכל״ לאיתויי מאי? לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה! האי תנא סבר לה כוותיה בחדא — דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ופליג עליה בחדא — דאילו רבי יהודה סבר: יורש אינו סומך, יורש אינו ממיר, ותנא דידן סבר: יורש סומך, יורש ממיר. אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה — לוקה, לא עשה בו מעשה — פטור, חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה — חייב. משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים. נשבע מנלן? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אמר קרא ״כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״, בית דין של מעלה
תמורה ג.