הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כד.מסכת תמורה24a
אבל בתרי סדרי - כגון הפריש שני צבורי מעות לאחריות ונתכפר בא' דדחי להו לאינך אימא לית ליה: קמ"ל - ר' אמי: חמש חטאות מתות - בכל ענין שהן והך חדא מינייהו היא שכיפרו בעליה: כרבי סבירא ליה - דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה משום כפרו בעליה [באחרת] וכי מפריש שניה לאחריות נמי יכפרו הבעלים באחרת והיא מתה לשון זה פשוט: כרבי סבירא ליה - דמחמיר ואמר מפריש לאבוד כאבוד דמי וש"מ דאפילו היכא דליכא אבוד כגון הכא דלא אבדה הראשונה אלא באחריות שכשהוממה הראשונה הפריש אותה הכי ואפ"ה מתה: כאבוה סבירא ליה דאמר חמש חטאות מתות - בכל ענין שהן: לפי שאין חטאת צבור מתה - אשעירי יוה"כ קאי: בעלי חיין אינן נדחין - ולא נדחה הראשון במיתת חבירו וכשהוא מתכפר אם ירצה יתכפר בשני שבזוג ראשון ואידך בתרא כמפרישו לאחריות כלו' שלא הופרש תחת אבוד שהרי לא מת מזוג ראשון אלא שעיר של עזאזל ולא של שם ואפ"ה מתה וקשיא לר' אושעיא: רב סבר לה - כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון דקתני גבי פסחים הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון איזה שירצה יקריב ר' יוסי אומר מצוה בראשון ורב סבר לה כוותיה וכיון דמצוה בראשון הוה ליה מפריש לאיבוד תחלת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקדש אלא (לשם) כדי שיאבד וילך למיתה הואיל דס"ל מצוה בראשון אבל גבי שתי חטאות לאחריות כיון דאי הוה בעי מתכפר בהאי דשייך ליכא למימר תחלת הפרשה לאיבוד: אין מרגילין בבכור - כדרך שמתחילין להפשיט העור דרך הרגלים והופכו שלם לצורך נפחים או לצורך דבש ושאינו רוצה להפשיטו שלם כשמפשיטו בסכין דרך בטנו מגרונו עד זנבו: לא בפסולי המוקדשין - שנפדו ושחטן: לא ימנה ישראל עם הכהן - לאכול עם הכהן בשר בכור בעל מום ששחטו כהן. אלמא אף על גב דהומם בקדושתיה קאי הלכך אין מרגילין בו דדמי כעבודה בקדשים וכעובדין דחולין: בעלת מום תפדה - קודם הפרשת השניה והנך שתי חטאות לשם חטא אחד הופרשו שנפל מום בראשונה והפריש שניה תחתיה: נשחטה הבעלת מום - לאחר פדיונה: אסורה - דהואי חטאת שכיפרו בעליה: יוצא לבית השריפה - את בשר הבעלת מום. אלמא אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא וחטאת שכיפרו הבעלים מיקרייא הלכך גבי הרגלה נמי אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא: אידי ואידי כבית שמאי - דודאי כי היכי דמחמרי ב"ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין מ"ש דאוקים רישא כב"ש וסיפא כרבי [אלעזר ברבי שמעון]: בכור אין לו פדיון דכתיב (במדבר יח) לא תפדה ואם פדאו אינו תופס פדיונו בקדושתו: נשחטין באיטליז - אלמא לאו בקדושתייהו קיימי מכי איפריק ואישתחיט: אלמא כיון דשרית ליה - למוכרו באיטליז טפי ופריק ליה מיד הקדש ביוקר הואיל וסופו למוכרו יפה גבי הרגלה נמי לישתרי ליה להרגיל דכיון דידע בשעת פדיון דפסולי המוקדשין דסופו להרגיל ולמכור העור בדמים יקרים טפי ופריק ליה מיד הקדש: מה שמשביח בעור פוגם בבשר - מה שמשתכר בדמי העור פוגם בדמי הבשר ואין כאן ריוח לפי שמתירא לחתוך העור וחותך הבשר ושוב אינה יפה לימכר: שנראה כעובד בקדשים - שעושה מפוח על הבהמה בעודה מחובר ועבודה ממש ודאי לא הוי דאין עבודה לאחר מיתה אבל נראה כעבודה: גזרה שמא יגדל מהן - מפסולי המוקדשין: עדרים עדרים - דאי שרית ליה להרגיל משהי להו ולא שחיט עד שיזדמנו לו נפחים ואתי לגדל עדרים ואתי לידי תקלת גיזה ועבודה ופסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן:
בתרי סדרי לא, קא משמע לן. אמר רבי הושעיא: המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באחת מהן, וחבירתה רועה. אליבא דמאן? אילימא אליבא דרבנן — השתא המפריש לאיבוד, אמרי רבנן לאו כאיבוד דמי, לאחריות מיבעיא?! אלא אליבא דרבי שמעון, האמר רבי שמעון: חמש חטאות מתות! אלא, אליבא דרבי, כי אמר רבי באיבוד — אבל אחריות לא. תנן: המפריש חטאת, והרי היא בעלת מום — מוכרה, ומביא אחרת תחתיה. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם קרבה שניה קודם שנשחטה ראשונה — תמות, שכבר כיפרו בעליה. קא סלקא דעתך דרבי אלעזר ברבי שמעון כרבי סבירא ליה, ואפילו באחריות נמי! לא, דלמא רבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה סבירא ליה, דאמר: חמש חטאות מתות. תנן: לפי שאין חטאת צבור מתה, הא דיחיד מתה. אמר רב: בעלי חיין אינן נידחין, כשהוא מתכפר בשני שבזוג ראשון מתכפר, ואידך הוה ליה אחריות, וקתני דיחיד מתה! רב לטעמיה, דאמר: מצוה בראשון. תני רב שימי בר זירי קמיה דרב פפא: אבדה בשעת הפרשה — לרבי מתה, לרבנן תרעה. אבדה בשעת כפרה — לרבנן מתה, לרבי רועה. קל וחומר: ומה אבודה בשעת הפרשה, דאמרי רבנן רועה, אמר רבי מתה — אבודה בשעת כפרה, דלרבנן מתה, לרבי לא כל שכן? אלא תני הכי: אבודה בשעת הפרשה — לרבי מתה, לרבנן רועה. בשעת כפרה — דברי הכל מתה. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר וכו׳. תנו רבנן: אין מרגילין ביום טוב, כיוצא בו — אין מרגילין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין. בשלמא ביום טוב — דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא בכור — מאן תנא? אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמר: בכור בקדושתיה קאי, דתנן: בית שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור. פסולי המוקדשין, מאן תנא? אמר רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון היא, דתניא: היו לפניו שתי חטאות, אחת תמימה ואחת בעלת מום — תמימה תקרב, בעלת מום תפדה. נשחטה בעלת מום, עד שלא נזרק דמה של תמימה — מותרת; משנזרק דמה של תמימה — אסורה. רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: אפילו בשר בעלת מום בקדירה, ונזרק דמה של תמימה — יוצא לבית השריפה. ורב חסדא, לוקמה אידי ואידי כבית שמאי! דלמא כי אמרי בית שמאי — בבכור, דקדושתיה מרחם, אבל פסולי המוקדשין — לא. ולוקמא אידי ואידי כרבי אלעזר ברבי שמעון! דלמא כי אמר רבי אלעזר ברבי שמעון — בפסולי מוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונן, אבל בבכור — לא. ורבי אלעזר ברבי שמעון, לית ליה הא דתנן: כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא? אלמא, כיון דשרית ליה טפי וזבין! אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בעור — פוגם בבשר. אמרי במערבא משמיה דרבי אבין: מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים. רבי יוסי בר אבין אמר: גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים. הדרן עלך ולד חטאת.
תמורה כד.