הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כט:מסכת תמורה29b
שקדמה והקריבתו - קודם ביאה: ואי איצטריך לך שקול מעכשיו - הלכך ברשותה הוא ומציא לאקרוביה וכיון דאמר לה לא ליקני ליך עד שעת ביאה איצטריך לאשמועינן דמותר אם קדמה והקריבתו דסד"א אתנן הוי: דרבי אלעזר גופה קמיבעיא ליה - פי' פשיטא ליה לרבי אלעזר הקריבתו אין הקדישתו לא או דלמא הקריבתו פשיטא ליה הקדישתו מספקא לי' תיקו: אמירתו לגבוה - ולא מצי למיהדר כאילו מסרתו להדיוט: בטלה זה - הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד: טלה סתם - דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה: הא יהבית ניהלה מעיקרא - דהואיל וקאי בחצרה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואח"כ נתן ועוד פשיטא דאסור: עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה - הלכך כי מטו ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא [דדידה הואי בשע'] ביאה ומיהו אח"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור: אתנן זכר - שבא על הזכר ונתן לו אתנן אסור להקרבה: תועבה כתיב - כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם והאי נמי תועבה הוא דנדה כתיבא גבי עריות ואכולהי כתיב את כל התועבות האלה: ולא זונה - דאם נתנה לו היא באתנן מותר: הבאות לו בעבירה - שאין לך צד היתר בה אבל אשתו נדה דמותר בה לאחר זמן או שנתן לה לזונה שכר פקיעתה שכר מה שבטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה: ואע"פ שאין ראיה לדבר - דלישתרי להקרבה זכר לדבר דלא הוי אתנן מה שהיא נותנת לו מדכתיב ותהי להפך: עובדת כוכבים אין זרעו מיוחס אחריו - דלא מיקרי זרעו אלא בנה כדאמרינן ביבמות (דף כג.) בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה: מאי טעמא ילפי מהדדי - במה מצינו:
והקריבתו. היכי דמי? אי נימא דאקניה ניהליה לאלתר — פשיטא דמותר, דעד כאן לא בא עליה! ואלא, דאמר לה: ״לא ניקני ליך עד שעת ביאה״, מי מציא מקרבה ליה? ״איש כי יקדיש את ביתו קדש לה׳״ אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו! לא צריכא, דאמר לה: ״לא (מקניה) [ניקני] לך עד שעת ביאה, ואי מצטריך לך ניקני לך מעכשיו״. בעי רב אושעיא: קדמה והקדישתו, מאי? תפשוט ליה מדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: קדמה והקריבתו. הקריבתו היא דהא ליתיה בשעת ביאה, אבל הקדישתו — אסור! היא גופה קמיבעיא ליה: הקריבתו, (והא) [דהא] ליתיה בשעת ביאה — מותר, אבל הקדישתו בשעת ביאה — אסור. או דלמא, כיון דתנן ״אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט״, הקדישתו מותר, וכל שכן הקריבתו? תיקו. בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה — מותר, והתניא: בא עליה ונתן לה, ואפילו עד שנים עשר חדש — אתננה אסור! אמר רב חנן בר רב חסדא: לא קשיא, הא דאמר לה ״הבעלי לי בטלה זה״, הא דאמר לה ״הבעלי לי בטלה״ סתם. ״טלה זה״, והא מחוסר משיכה! בזונה גויה, דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא: אפילו בזונה ישראלית, כגון דקאי בחצרה. הא יהביה לה מעיקרא, דשוויה לה אפותיקי, ואמר לה: ״אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי — מוטב, ואם לאו — טלה באתננך״. אמר רב: אחד אתנן זכר, ואחד אתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה. מאי טעמא? ״זונה״ כתיב, והא לאו זונה היא. ולוי אמר: אפילו אשתו נדה. מאי טעמא? ״תועבה״ כתיב, והא תועבה היא. ולוי נמי, והכתיב ״זונה״! אמר לך: ההיא ״זונה״, ולא זונה. ורב, ההיא זונה ולא זונה מנא ליה? נפקא ליה מדרבי, דתניא: רבי אומר: אין אתנן אסור אלא (כל) אתנן [כל עריות] הבאות לו בעבירה, אבל אתנן אשתו נדה, ושנתן לה שכר להפקעתה, ושנתנה לו [היא] באתננו — מותרין. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: ״ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן [לך] (לה) ותהי להפך״. ורב, האי ״תועבה״ מאי עביד ליה? מיבעי ליה כדאביי, דאמר אביי: זונה גויה — אתננה אסור. מאי טעמא? כתיב הכא ״תועבה״, וכתיב התם ״כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל״, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה, הכי נמי אין קדושין תופסין בה. וכהן שבא עליה — אין לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא? דאמר קרא: ״לא יחלל זרעו״ — מי שזרעו מיוחס אחריו, יצא גויה דאין זרעו מיוחס אחריו. זונה ישראלית — אתננה מותר, מה טעם? דהא קדושין תופסין בה, וכהן שבא עליה — לוקה משום זונה, מאי טעמא? דהא זרעו מיוחס אחריו. ורבא אמר: אחד זה ואחד זה, אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה. מאי טעמא? ילפי מהדדי — מה זונה ישראלית בלאו, אף זונה גויה בלאו, ומה אתנן זונה גויה אסור, אף אתנן זונה ישראלית אסור. מיתיבי: אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית — אתננה אסור. תיובתא דאביי! אמר לך אביי: הא מני? רבי עקיבא היא, דאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. והא קמשמע לן, דכל זונה לא תפסי בה קדושין, דומיא דאלמנה דלא תפסי בה קידושין. ולרבא, מאי שנא דקתני ״כגון אלמנה לכהן גדול״? דומיא דאלמנה — מה אלמנה לא לקי עד דמתרי בה, אף זונה — עד דאמר ״הא לך״. לאפוקי מדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות — עשאה זונה, אבל היכא דזונה מעיקרא — הכי נמי דאסור. לישנא אחרינא: כי קתני הא — בעריות שאין קדושין תופסין בה. והא קתני סיפא: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — אתננה אסור, והא הני קדושין תופסין בהן! הא מני?
תמורה כט: