הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לב:מסכת תמורה32b
גזברין - שאינה קריבה עד שיבואו הגזברין לעמוד על גבה כדאמרי' בעלמא (תענית דף כו.) היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג אבל שום דמים לא יהיב לבדק הבית וכ"ש לחרמי כהנים דהא אפילו רב הונא דהוה פליג אחרמי כהנים הוה מודה אבדק הבית: ומשני מדרבנן - האיך ברייתא דלעיל דשיירא לקדשי מזבח למימרא דחייל עלייהו הקדש עילוי מדרבנן הוא דחייל דמדאורייתא ליכא אלא עיכוב גזברין ועולא נמי כי תירצה מדרבנן תירצה וקרא לאסמכתא ועיקר קרא למעילה אתא לרבות חרמי כהנים למעילה והכי משמע כל החרם הוי לה' דאי איתהני מיניה פורתא מעל: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה - דכתיב לה'. מההיא דרבי מפיק ר' ינאי נמי קדשי קדשים דכל חלב כתיב ורבי היינו טעמא דאמר קדשים קלים דלדידיה משמע ליה דחטאת ואשם בכלל קדשי ה' הואיל ואין לבעלים בהן כלום ולא איצטריך לרבויי אימורים ולר' ינאי מיהא איצטריך לרבויינהו ואע"ג דכתיב בין בחטאת בין באשם קדשי קדשים בצו את אהרן. ל"א ירושלמי מנלן כלומר מאי משמע האי כל חרם דחייל אקדשי מזבח: מי קרבי - כלומר אם התפיסם לבדק הבית אמאי מקרבינהו להו בלא פדיון דקאמר אין בה אלא עיכוב גזברין והאי קרא כתיב לעיל כל חרם קדש דמשמע דחרם חייל אכל הקדש וקדש אסור לשחיטה ולהקרבה עד שתפדה הקדש בעילוי: שתי מעילות - אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי ב"ה ואי מדרבנן הא לא חיילא קדושת ב"ה אלא מדרבנן: ראויה - אילו הויא קדושה בתרייתא מדאורייתא וראוי אי לאו (דמדר' בהוא) דהקדיש ולאו דאורייתא: אחד קדשי מזבח כו' - והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי. ר"ש ורבנן תרוייהו ילפי טעמייהו מקרא לקמן בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דר"ל: זה וזה - רבי יוחנן ור"ל מודין דלר"ש קדשי בדק הבית לא היו אבל קדשי מזבח היו מדקתני קדשי בדק הבית יפדו ולא אמר סתמא יפדו מכלל דדווקא קאמר: ודברי הכל - ועוד שניהם מודין דלדברי הכל בין לרבי שמעון בין לרבנן בעל מום מעיקרו לא הוה בהעמדה והערכה בקדשי מזבח כדמפרש טעמא לקמן ובקדשי ב"ה לא מיירי מידי דבעל מום מעיקרו דמודו דלרבנן קדשי בדק הבית בעו העמדה והערכה לא שנא בעל מום אחר הקדש ולא שנא קדם מומו להקדשו בעי העמדה והערכה דבקדשי ב"ה לא שאני לן בין בעל מום מעיקרא לתם ונעשה בעל מום שהרי על עצים ואבנים הן חלין: היינו דאיצטריך ר"ש לפרושי - דאי הוה אמר סתמא יפדו כיון דתנא קמא בתרוייהו איירי הוי משמע דאתרוייהו פליג להכי פריש: אלא לר"ל - דאמר רבנן לא קיימי אלא אקדשי ב"ה: למה ליה - לר"ש לפרושי: לימא - סתמא ואנא ידענא דלא קאי אלא אב"ה דהא בקדשי מזבח לא איירי כלל לעיל לא בפדייה ולא בקבורה: ר"ש - דמתני' לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וסבר דרבנן אתרוייהו קיימי:
בלבד! לעולם רבנן, וקרא למעילה [הוא] דאתא. למעילה למה ליה קרא? קדשי קדשים כתיב ביה! וליטעמיך, הא דאמר רבי ינאי: אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד, שנאמר: ״נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳״, המיוחדין לה׳. אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי. דתניא, רבי אומר: ״כל חלב לה׳״ — לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. למה לי קרא? ״קדשי קדשים״ כתיב בהו! אלא, אף על גב ד״קדשי קדשים״ כתיב בהו, בעי קרא לרבויינהו למעילה. חרמים נמי, אף על גב ד״קדשי קדשים״ כתיב בהו, בעי קרא לרבויינהו למעילה. גופא: המקדיש עולה לבדק הבית — אין בה אלא עיכוב גיזברין בלבד. מיתיבי: המקדיש עולה לבדק הבית — אסור לשוחטה עד שתפדה! מדרבנן, הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: אם עבר ושחטה — מה שעשה עשוי. אלא מאי מדרבנן? אי הכי, אימא סיפא: ומועלין שתי מעילות, ואי מדרבנן — אמאי שתי מעילות? הכי קאמר: וראויה למעול בה שתי מעילות. ואם מתו יקברו כו׳. אמר רבי יוחנן לרבנן: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית — היו בכלל העמדה והערכה. וריש לקיש אמר: לרבנן, קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. וזה וזה, מודה לרבי שמעון, דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ודברי הכל, בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. תנן: רבי שמעון אומר: ״קדשי בדק הבית שמתו יפדו״. בשלמא לרבי יוחנן, דאמר לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה, היינו דאיצטריך רבי שמעון לפרושי ״קדשי בדק הבית שמתו יפדו״. אלא לריש לקיש, למה ליה לפרושי? לימא ״אם מתו יפדו״! אמר לך ריש לקיש: רבי שמעון לא הוה ידע מאי דאמר תנא קמא, והכי קאמר ליה: אי בקדשי מזבח — מודינא לך, בקדשי בדק הבית — אם מתו יפדו. תניא כותיה דרבי יוחנן: ״אם בהמה אשר יקריבו ממנה״ — בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר. אתה אומר בבעלי מומין, או אינו אלא בבהמה טמאה? כשהוא אומר ״אם בבהמה טמאה ופדה בערכך״ — הרי בהמה טמאה אמור,
תמורה לב: