הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יח:מסכת תמורה18b
כשב - משמע ולד טלה: הוא קרב - ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב: ולד דמאי - קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין: ולד המעושרת - מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים: מבכור גמר - ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא: בכל יום ויום עובר בעשה - ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך: מעצרת בעי למיכליה - דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים: ואידך - רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג: אי הכי - דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה: מאי אסהדותיה - דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה: מתני' הרי אלו כתודה - וקריבין ונאכלין ליום ולילה: גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב - אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה: ת"ל תודה יקריב - מ"מ: שניה - אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה: יקריבנו אחד ולא שנים - ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה: מנין לרבות כו' - להקרבה: וחליפות - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה: מתני' תמורת עולה - כגון המיר זכר בעולה: ולד תמורה - כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר: גמ' מ"ש - גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים: ובסיפא - גבי ולד עולה פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו: במחלוקת שנויה - כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא: גבי ולד תמורה אימיה קריבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה: תמורת אשם - ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה: לנדבה - לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור: ימותו - דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י:): יביא בדמיהן עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי: הוא עצמו - ולד תמורה לא. אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב: דאיכא שם עולה על אמו - המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה:
רבי חייא לסיועי לרבי יהושע בן לוי: ״אם כשב הוא מקריב״ — ולד ראשון קרב, ולד שני אינו קרב. הוא — קרב, ואין ולד כל הקדשים קרב. ולד דמאי? אי דעולה ואשם — זכרים הם, ולא בני ולד הם. אי דחטאת — הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא. אמר רבינא: לאיתויי ולד המעושרת, ולד המעושרת למה לי קרא? ״עברה״ ״עברה״ מבכור קא גמר לה! אצטריך, סלקא דעתך אמינא: אין דנין אפשר משאי אפשר, קא משמע לן. העיד רבי שמעון ורבי פפייס כו׳. ולרבא דאמר: קדשים, כיון שעבר עליהם רגל אחד, כל יום ויום עובר עליהם ב״בל תאחר״, מעצרת בעי מיכליה! אמר רב זביד משמיה דרבא: כגון שהיה חולה בעצרת. רב אשי אמר: מאי ״חג״ נמי דקתני? — חג שבועות. ואידך, כל היכי דקתני ״פסח״ תני ״עצרת״. אי הכי, מאי אסהדותיה? לאפוקי מדרבי אליעזר, דאמר ״ולד שלמים לא יקרב שלמים״, קמסהיד הוא דקרב. מתני׳ ולד תודה ותמורתה, ולדן ולד ולדן עד סוף כל הדורות — הרי אלו כתודה, ובלבד שאין טעונין לחם. גמ׳ מנא הני מילי? דתנו רבנן: מהו אומר ״יקריבנו״? מפריש תודה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות. מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה? תלמוד לומר: ״תודה יקריב״. יכול תהא שניה טעונה לחם? תלמוד לומר ״יקריבנו״ — אחת ולא שתים. מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות? תלמוד לומר ״ואם על תודה״. יכול יהו כולן טעונות לחם? תלמוד לומר ״על זבח התודה״ — תודה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם. מתני׳ תמורת עולה, ולד תמורה, ולד ולד ולדה עד סוף כל העולם — הרי אלו כעולה, וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים. המפריש נקבה לעולה וילדה זכר — ירעה עד שיסתאב וימכר, ויביא בדמיו עולה. רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב עולה. גמ׳ מאי שנא רישא דלא פליגי, ומאי שנא סיפא דפליגי? אמר רבה בר בר חנה: במחלוקת שנויה, ורבי אלעזר היא. ורבא אמר: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי עליה דרבי אלעזר אלא גבי מפריש נקבה לעולה, דאימיה לא קריבה, אבל תמורה דאימיה נמי קריבה — אפילו רבנן מודו. ומי אמר רבי אלעזר יקרב עולה הוא עצמו? ורמינהו: תמורת אשם, ולד תמורה, ולדן, ולד ולדן עד סוף כל העולם — ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה. רבי אליעזר אומר: ימותו. רבי אלעזר אומר: יביא בדמיהן עולה. בדמים — אין, הוא עצמו — לא. אמר רב חסדא: רבי אלעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי סבירא לי דאפילו ולד נמי קרב עולה, לדידכו דאמריתו רועה — אודו לי מיהת דמותרות לנדבת יחיד אזלי, ואמרי ליה: מותרות לנדבת ציבור אזלי. רבא אמר: עד כאן לא קאמר רבי אלעזר הוא עצמו יקרב עולה, אלא במפריש נקבה לעולה, דאיכא שם עולה על אמו,
תמורה יח: