הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
כא:מסכת תמורה21b
ואתי מעשר שני ויליף מבכור - בהקישא דואכלת לפני ה' וגו' (דברים יד) דמעשר שני איתקש לבכור וכיון דאיכא בכור דפשיטא לו דלא מיתאכיל אלא בפני הבית כגון האי גמרינן מעשר מיניה: ומי ילפינן קדשים מהדדי - כגון הכא דילפת בשר מדם ומעשר מבשר: והא א"ר יוחנן כו' - ומפרש טעמא באיזהו מקומן (זבחים דף מט:): למד מן הלמד - כגון הכא דמעשר למד מבשר ובשר גופיה למד מדם: חולין הוא - ולמידין אותו: בתר הלמד אזלי' - דאם הוא חולין למידין אותו מהמלמד: בתר המלמד - דם המלמד בעי למיהוי חולין: מאי איכא למימר - הא הוי המלמד בכור. קשיא לי כיון דלא קידשה לעתיד אמאי מספקא ליה במעשר וכמדומה אני שלשון ירושלמי הכתוב בספרים עיקר וכן קבלתי במס' מכות (דף יט.) אי קסבר קידשה לעתיד לבוא בכור נמי ליבעי ואי קסבר לא קידשה מעשר נמי לא ליבעי לעולם קסבר קידשה לעתיד לבוא והכא דפשיטא ליה בבכור כגון שנזרק דמו בפני הבית כו' ול"ג כיון דאם איתיה לדם לאו בר זריקה הוא כו' אלא ה"ג ואתי בשר ויליף מדם מה דמו במזבח אף בשרו במזבח כלומר מה דמו של זה נזרק בזמן מזבח אף בשרו לא יאכל אלא בזמן מזבח ואתא מעשר וגמר מהאי בשר: מעשר דגן אינו בא אלא מן הארץ בפ"ק דקדושין בסופו (דף לו:): אתה מעלה בכור - וברייתא דלא קיבלו מבית אנטיגנוס ר"ע היא ומתני' רבי ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא: בכל הרואה - בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים: ודין הוא - דאינו נאכל: מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - דקדשים נפסלין ביוצא: מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו ואוכליו - חילקת בזמן אכילתו דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ומעשר שני לעולם וחילקת באוכליו שאינו נאכל אלא לכהנים ומעשר שני לכל אדם: ומאי קשיא ליה - לבן עזאי דקאמר יכול כו' ומנא תיתי לך האי דיאכל בכל הרואה דאיצטריך קרא להכי: ובירושלים לפנים מן החומה - וקשיא ליה בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם אלא מעשר ליתאכיל בכל הרואה קמ"ל: ויפסל - מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה: שנה בשנה - שבע שנים במשמע: יום אחד משנה זו - ששחטו כמצותו בסוף שנתו וקמ"ל קרא דנאכל אותו יום ויום המחרת שהוא משנה האחרת: כחזה התנופה - דהיינו חזה ושוק של שלמים נאכלין לב' ימים ולילה אחד. [ל"א] יהיה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דמסתמא הוי אזלינן לחומרא ואמרינן (זבחים דף נז.) כחזה ושוק של תודה וכתיב יהיה להוסיף עוד הוייה אחרת כיוצא בה והיינו יום ב': מתני' ושאבדה ונמצאת בעלת מום - קודם שנתכפר באחרת: אם כיפרו הבעלים - אחרי כן באחרת: תמות - ואפילו לרבנן דאמרי לקמן ופליגי עליה דרבי דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים בהא מודו הואיל ואיכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצאת בעלת מום. ולהכי נקט בעלת מום דאי תמימה הואיל ונמצאת קודם כפרה אפילו כיפרו הבעלים שוב באחרת רועה:
מעשר ויליף מבכור. ומי ילפינן (קדש) [בקדשים] מהדדי? והאמר רבי יוחנן: כל התורה כולה למדין למד מן הלמד, חוץ מן הקדשים שאין למדין למד מן הלמד! מעשר חולין הוא. הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן, מאי איכא למימר? בשר ודם חדא מילתא היא. רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו? תלמוד לומר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך״ — ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, אתה מעלה בכור. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן — אי אתה מעלה בכור. בן עזאי אומר: יכול (מעלה את) [יעלה אדם] מעשר שני, ויאכלנו בכל הרואה? ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום, ומעשר טעון הבאת מקום — מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה. מה לבכור — שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר במעשר דלא?! תלמוד לומר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך... מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך״ — מקיש מעשר לבכור: מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה. מאי קשיא ליה דקאמר ״יכול״? אמרת הואיל ותנן: אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה, וכן קדשי קדשים לפנים מן הקלעים, מהו דתימא בירושלים ליתי מעשר שני בכל הרואה? קא משמע לן. אחרים אומרים: יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין, ויפסל? תלמוד לומר: ״מעשר דגנך ותירושך ויצהרך״, מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה. ולרבנן, דמפקי להו לטעמא אחרינא, משנה לחבירתה מנא להו? נפקא להו מ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״, לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה. ולאחרים, לפני ״ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״, מאי דרשי ביה? מיבעי ליה לכדתניא: יום אחד משנה זו, ויום אחד משנה אחרת, לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. ורבנן, דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו? אמר קרא: ״יהיה לך כחזה התנופה״. הדרן עלך אלו קדשים. מתני׳ ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה — ימותו, ושעיברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום, אם משכפרו הבעלים — תמות, ואינה עושה תמורה.
תמורה כא: