הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נא.מסכת בבא קמא51a
לא משום דלית ביה הבלא - אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב: ולטעמיך נעביד י' - דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה: מיתה יפה - שימות מהר: דמנוול - שנעשה אברים: ממנו ולא לתוכו - בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו: גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו - כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו: פטור - מן המעקה: ונפל מתוכו לתוכה - כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר: חייב - במעקה: למה לי - בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה: לאו בית הוא - ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה: אי הכי - דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר: דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' - ולא חזי לדירה ולא הוי בית: משכחת לה - דהוי בית: דחק ליה מגוואי - עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב: אלא - טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו': דאיגנדר - שוכב היה ונתגלגל ונפל: מתני' השני חייב - והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו: גמ' אין שליח לדבר עבירה - להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: הניחא לרבי - דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין: ובנזקין משכחת לה - דתרוייהו מיחייבי: אלא לרבי ולמיתה - דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה: שעקרו שניהם - שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו: והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין: והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין: מיצרך צריכי - כדאמרן לעיל בפירקין (בבא קמא דף נ.): אחד ולא ב' - מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה: שור פסולי המוקדשין - כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש: לאו ממילא כו' - כלומר תרתי שמעת מיניה: סייד וכייד - שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו: כייד - עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו:
אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל: נעביד פחותה מעשרה - והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.: בור של שני שותפין היכי משכחת לה - ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל בבא קמא דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי: בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים - והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן: האחרון חייב - דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:
משום דלית ביה הבלא. אי הכי, הוזק בו חייב? הא לית ביה הבלא! אמר ליה: אין הבל למיתה, ויש הבל לנזקין. איתיביה: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ותני עלה: וקומה שלו – הרי כאן שלש. ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מעשרה, למה לי כולי האי? ולטעמיך – נעביד עשרה! אלא כרב נחמן – דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: ״ואהבת לרעך כמוך״ – ברור לו מיתה יפה. אי הכי, נגבה טפי! משום דמינוול. איתיביה: ״כי יפל הנפל ממנו״; ״ממנו״ – ולא בתוכו. כיצד? היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים, ונפל מתוכה לתוכו – פטור. עמוקה ממנו עשרה טפחים, ונפל מתוכו לתוכה – חייב. ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מעשרה, למה לי עשרה? אמר ליה: שאני בית, דכל פחות מעשרה – לאו בית הוא. אי הכי, השתא נמי דהוי מאבראי עשרה, דל מיניה תקרה ומעזיבה – מגואי לא הוי עשרה! אמר ליה: כגון דחק מגואי. אי הכי, כי לא הוי נמי מאבראי עשרה – משכחת לה דהוי מגואי עשרה כגון דחק בה טפי! אלא היינו טעמא דרב נחמן, סבר: מכריסא דתורא לארעא כמה הוי – ארבעה; אריתא דדלאי כמה הוי – שיתא; הא עשרה. אישתכח דכי קא מחבט – מעשרה הוא דקא מחבט. אלא מתניתין דקתני: מה בור שהוא כדי להמית – עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים; בשיתא נמי סגיא! אמרי: מתניתין – דאיגנדר לבור. מתני׳ בור של שני שותפין; עבר עליו הראשון ולא כסהו, והשני ולא כסהו – השני חייב. גמ׳ אמרי: בור של שני שותפין היכי משכחת לה? הניחא אי סבירא לן כרבי עקיבא, דאמר: בור ברשותו – חייב; משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם, והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן. אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור; היכי משכחת לה דחייב עליה – ברשות הרבים, וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה? אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה: ״זיל כרי לן״, ואזל כרה להו – אין שליח לדבר עבירה! ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה – נסתלקו להו מעשה ראשון! הניחא לרבי – ולנזקין, משכחת לה. אלא לרבי – ולמיתה, ולרבנן – בין למיתה בין לנזקין; היכי משכחת לה? אמר רבי יוחנן: כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת, והשלימו לעשרה. מאי רבי ומאי רבנן? דתניא: אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה – האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא: ״כי יפתח״ ו״כי יכרה״ – אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן. ורבנן נמי מיצרך צריכי! אלא היינו טעמא דרבנן – אמר קרא: ״כי יכרה איש בור״ – אחד ולא שנים. ורבי – ההוא מיבעי ליה: ״כי יכרה איש בור״ – ולא שור בור. ורבנן – תרי ״איש בור״ כתיבי. ורבי – איידי דכתב האי, כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא? דלמא לחיובי קמא! לא סלקא דעתך, דאמר קרא: ״והמת יהיה לו״ – ההוא דקא עביד מיתה. והאי ״והמת יהיה לו״ מבעי ליה לכדרבא – דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור – פטור, שנאמר: ״והמת יהיה לו״ – במי שהמת שלו! אמרי: ולאו ממילא שמעת מינה, דבההוא דעבד מיתה עסקינן? תנו רבנן: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים – כולן חייבין. ורמינהו: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד וכייד – האחרון חייב.
בבא קמא נא.