הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לג:מסכת בבא קמא33b
משום דרבי אבהו - אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן בבא קמא צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל: זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור - ופליג אדרשב"ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה כו' - ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב"ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע"ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:
כיון דמשעבד ליה - דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור - אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח: לרידיא - שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק: ש"מ - בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח: אפותיקי - רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור: אין בעל חוב גובה ממנו - והכא אמאי גבי ליה מלוקח: ומשני עבד טעמא מאי - גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי: בר מערבא - מא"י הוה: מכרו אינו מכור - קס"ד אפי' לרדיא: לעולם מזיק - ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש - לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו: כדרבי אבהו - דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון: מכרו מכור - כולה הך ברייתא מפרש לקמן: משעמד בדין - נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו - מזיק: אינו מכור - ואפי' לרדיא: הקדישו אינו מוקדש - ואפילו מידי לא יהיב להקדש: קדמו בעלי חובות כו' - מפרש טעמא לקמן: מכרו מכור - אשור תם קאי עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו - דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה: אלא שחטו - קס"ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה: לפחת שחיטה - מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם: שעבודו של חבירו - קרקע המשועבדת לחבירו: פשיטא - דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא: ה"ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה - רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא: כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי - שהרי השחיטה נראית ונכרת: בין הזיק עד שלא חב - עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:
דמשעבד ליה לניזק – לאו כל כמיניה? אמר ליה: אינו מכור. והתניא: מכרו – מכור! חוזר וגובהו. וכי מאחר שחוזר וגובהו, למה מכור? לרידיא. שמע מינה: לוה ומוכר מטלטלין – בית דין גובין לו מהם? שאני התם, דכמאן דעשאו אפותיקי דמי. והאמר רבא: עשה עבדו אפותיקי, ומכרו – בעל חוב גובה הימנו. שורו אפותיקי ומכרו – אין בעל חוב גובה הימנו! עבד מאי טעמא – משום דאית ליה קלא; האי נמי, כיון דנגח – קלא אית ליה, ד״תורא נגחנא״ קרו ליה. תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: מכרו – אין מכור, הקדישו – מוקדש. מכרו מאן? אילימא מזיק, ״מכרו אין מכור״ מני – רבי עקיבא היא, דאמר: הוחלט השור; ו״הקדישו מוקדש״ – אתאן לרבי ישמעאל, דאמר: יושם השור בבית דין! אלא ניזק? ״מכרו אינו מכור״ מני – רבי ישמעאל, ״הקדישו מוקדש״ אתאן לרבי עקיבא! לעולם מזיק, ודברי הכל; ״מכרו אינו מכור״ – אפילו לרבי ישמעאל, דהא משעבדא ליה לניזק. ״הקדישו מוקדש״ – אפילו לרבי עקיבא, משום דרבי אבהו; דאמר רבי אבהו: גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תנו רבנן: שור תם שהזיק; עד שלא עמד בדין – מכרו מכור, הקדישו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה – מה שעשה עשוי. משעמד בדין – מכרו אינו מכור, הקדישו אינו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה – לא עשה ולא כלום. קדמו בעלי חובות (והגביהו) [וגבוהו]; בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב – לא עשו ולא כלום, לפי שאין משתלם אלא מגופו. מועד שהזיק – בין שעמד בדין, בין שלא עמד בדין; מכרו מכור, הקדישו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה – מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות (והגביהו) [וגבוהו]; בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב – מה שעשה עשוי, לפי שאין משתלם אלא מן העלייה. אמר מר: ״מכרו מכור״ – לרדיא. ״הקדישו מוקדש״ – משום דרבי אבהו. ״שחטו ונתנו במתנה, מה שעשה עשוי״; בשלמא נתנו במתנה, מה שעשה עשוי – לרדיא; אלא שחטו – ליתי ולשתלם מבשריה! דתניא: ״חי״ – אין לי אלא חי, שחטו מנין? תלמוד לומר: ״ומכרו את השור״ מכל מקום. אמר רב שיזבי: לא נצרכא אלא לפחת שחיטה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: זאת אומרת, המזיק שעבודו של חבירו – פטור. פשיטא! מהו דתימא, התם הוא דאמר ליה: לא חסרתיך ולא מידי – דאמר ליה: זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך; אבל בעלמא ליחייב; קא משמע לן. הא נמי רבה אמרה – דאמר רבה: השורף שטרותיו של חבירו – פטור! מהו דתימא, התם הוא דאמר ליה: ניירא בעלמא קלאי מינך; אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות, ליחייב; קא משמע לן – דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי, וקאמר: מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות (והגביהו) [וגבוהו]; בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב – לא עשה ולא כלום, לפי שאין משלם אלא מגופו. בשלמא הזיק עד שלא חב – ניזקין קדמו. אבל חב עד שלא הזיק – בעל חוב קדים!
בבא קמא לג: