בבא קמא דף קיט.

הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות

קיט.מסכת בבא קמא119a
מדקאמר בכל מקום - לוקחין ארבעה וחמשה אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות אשתי צאן פליג ולקולא קאי: שבישתא - חבילי זמורות: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין: והטורטני - מאזנים גדולים ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום: רוב - ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו: אפילו מיעוט משלו - תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא: אדא - שם האיש: דיילא - שמש דרבנן: מסור - מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים: חמיר מגופו - דקיימא לן בפרק שני דע"ז (דף כו:) דמותר לאבד גופו בידים דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין: תקיל ושקיל - לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש: תקיל ויהיב - לרב חסדא: [קרא אנפשיה] - רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו: כי ישל אלוה נפשו - משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת: אל תגזל דל כי דל הוא - אע"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו: אל תדכא עני בשער - מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם: וקבע את קובעיהם נפש - גוזל נפש גוזליהם: בעלים דהשתא - גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון: ואכל קצירך ולחמך - ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם: מחמס בני יהודה - מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי: המית הגבעונים - כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעוני': [אבל נפש בניו ובנותיו לא] - הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל: [דלא יהיב דמי] - חמסן יהיב דמי וזה לא היה רוצה למכור: אבל לא יינות ושמנים וסלתות - שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה: כפה - צעיף ואין הבעל מקפיד: והבדדין - בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל"א במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך: בגליל העליון - שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט: רבינא - גבאי צדקה היה: כבלי - שרשרות זהב: ושירי - צמידין: לבני מחוזא - עשירים הם: מתני' הכובס מוציא - מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבע"ה מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא: שהסורק מוציא - ע"י הקוצים שקורין קרדונ"ש: סורק - פילונ"ש כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק: של בעל הבית - שדבר חשוב הוא ולא מחיל: הכובס נוטל ג' חוטין - דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו: ואם היה החוט שחור - שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן: החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו - ובגמרא מפרש שיעור תפירה: ה"ג ומטלית שהוא ג' על ג' - חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעה"ב: מעצד - דילדיי"ר בלע"ז קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן טנב"ש בלע"ז: בכשיל - קרדום ומפיל שפאין גסין: אצל בעל הבית - שכיר יום: נסורת - אפי' דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד של בעל הבית ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים: גמ'
מדאמר״בכל מקום״, שמע מינה אסיפא קאי, ולקולא! שמע מינה. ולא משומרי פירות כו׳. רבא זבין שבישתא מאריסא. אמר ליה אביי, והא תנן: ולא משומרי פירות – עצים ופירות! אמר ליה: הני מילי בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי; אבל אריס, דאית ליה בגוויה – אימא מדנפשיה קא מזבין. תנו רבנן: שומרי פירות – לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין, והסלין לפניהם, וטורטני לפניהם. וכולן שאמרו: ״הטמן״ – אסור. לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה. איתמר: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו? רב אמר: עד שתהא רוב משלו, ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו. ממון מסור – רב הונא ורב יהודה; חד אמר: מותר לאבדו ביד, וחד אמר: אסור לאבדו ביד. מאן דאמר מותר לאבדו ביד – לא יהא ממונו חמור מגופו. ומאן דאמר אסור לאבדו – דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב: ״יכין רשע וצדיק ילבש״. רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא, דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל. סלקיה, קרא אנפשיה: ״וצפון לצדיק חיל חוטא״. ״כי מה תקות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו״ – רב הונא ורב חסדא; חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן. מאן דאמר נפשו של נגזל – דכתיב: ״כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח״. מאן דאמר נפשו של גזלן – דכתיב: ״אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער. כי ה׳ יריב ריבם, וקבע את קבעיהם נפש״. ואידך נמי, הכתיב: ״נפש בעליו יקח״! מאי ״בעליו״ – בעליו דהשתא. ואידך נמי, הכתיב: ״וקבע את קבעיהם נפש״! ״מה טעם״ קאמר – מה טעם ״וקבע את קבעיהם״? משום דקבעי נפש. אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: ״כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח״; ואומר: ״ואכל קצירך ולחמך, בניך ובנותיך״. ואומר: ״מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי בארצם״; ואומר: ״אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים״. מאי ״ואומר״? וכי תימא נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא – תא שמע: ״בשר בניו ובנותיו״. וכי תימא, הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא – תא שמע: ״מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם]״. וכי תימא, הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא – תא שמע: ״אל שאול ואל בית הדמים, [על] אשר המית את הגבענים״; וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אבל לוקחין מן הנשים. תנו רבנן: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות. ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות. אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר[ין], כדי לעשות כפה לראשה. וכולן שאמרו להטמין – אסור. גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. והבדדין – לוקחין מהן זתים במידה, ושמן במידה. אבל לא זיתים במועט ושמן במועט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועט בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו. אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! אמר ליה: הני, לבני מחוזא דבר מועט נינהו. מתני׳ מוכין שהכובס מוציא – הרי אלו שלו, והסורק מוציא – הרי אלו של בעל הבית. כובס נוטל שלשה חוטין – והן שלו, יתר מכן – הרי אלו של בעל הבית. אם היה שחור על גבי הלבן – נוטל את הכל והן שלו. החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש – הרי אלו של בעל הבית. מה שהחרש מוציא במעצד – הרי אלו שלו, ובכשיל – של בעל הבית. ואם היה עושה אצל בעל הבית – אף הנסרים של בעל הבית. גמ׳ תנו רבנן: לוקחין מוכין מן הכובס, מפני שהן שלו. הכובס נוטל שני חוטין העליונים – והן שלו.
בבא קמא קיט.