הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
נ.מסכת בבא קמא50a
בעל התקלה - ולעולם ברה"ר אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה"ר: ומאי זהו דר"ע - בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר"ע אלא זהו דר"ע למעוטי מאי הא בור ברה"ר נמי אמור בתורה כדדרשינן: לתשלומין - בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה"ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר"ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין: הנהו מיצרך צריכי - ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה"ר דלאו ממונו הוא פטור: דטאים - יסתום וימלא עפר: ומאי זהו דר' ישמעאל - הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי: לנזקין - בור ברה"ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר"ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל: פטור - אם נפל דרך פיו שברשותו וקס"ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה"ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה"ר הוא: לאושין - יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה"ר וחבירו בספר עזרא ואשיא יחיטו ובגמרא נפל אשיתא (ברכות דף נו.): פטור - והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים והפקיר רשותו דלא מצי למימר ליה מאי בעית ברשותי הכא נמי לא מצי למימר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו דהא ברשות הרבים היא: וטעמא דלאושין - שדרך לעשות כן ואינו פושע: הא לאו לאושין חייב - אלמא בור ברשותו חייב וקשיא רישא לסיפא: רישא - דקתני בור ברשותו פטור ר' ישמעאל: וסיפא - דמיחייב דדייקינן הא לאו לאושין חייב ר"ע: אלא לרב יוסף - דאמר בור ברשותו דכולי עלמא חייב רישא דקתני פטור מני: לא רשותו ולא בורו - דא"ל ברשותאי מאי בעית ואצטריך לאשמועי' דאע"ג דאינו רשאי לעשות כן דאין עושין חלל תחת רשות הרבים מיהו הואיל ולרשותו פתחו פטור: דארווח בה ארווחי לרה"ר - דהוה ליה חופר בור ברה"ר והלכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב: ברה"י הסמוכה לרה"ר - כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה הפקיר רשותו פטור: ומסר לרבים - דאמר לבני עירו הבור זה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסין שם וראויה לשתות בהמות מהן הרי הוא מסור לכם. חופר שיחין - לעולי רגלים בדרכים: שעה ראשונה - שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים: אמר להם שלום - תעלה וכן שניה: שלישית - דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם: אמר להן - כבר עלתה ודאי כדאמרינן לקמן דפשיטא ליה דלא תמות שם: זכר של רחלים - אילו של יצחק: וזקן מנהיגו - אברהם: מצטער בו - לחפור בורות ומערות לעולי רגלים: עם סביביו - צדיקים הדבקים בו: נשערה מאד - לשון חוט השערה: ונורא על כל סביביו - מטיל אימת משפטיו עליהם: ותרן - לעבור על כל פשעם: יותרו חייו - יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא:
בבור ברשותו - פי' בקונט' דקסבר [ר"י] דכי אפקרינא רשותאי לא ליחייב אנא בהזיקא אפקריניה משמע דרוצה לומר אם סמך הבור מתחילה לרה"ר חייב לכולי עלמא ואין משמע כן ועוד דבסמוך אמר הא לאו לאושין חייב ואוקמה רבה כר"ע אבל לרבי ישמעאל משמע דפטור וי"ל דהיינו טעמא משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעי שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותי שתפול בבור: אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא - לאו דוקא כולה אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו אבל מציעתא דקתני ברה"י ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל: כגון דארווח ארווחי לרה"ר - והשתא כולה דברי הכל רישא כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו וסיפא דארווח ארווחי ומיהו רבי יוסי בר יהודה. דבעי הרחקה לא מתוקמא כרבי ישמעאל: דבר שנצטער בו - וא"ת אכתי מנא ליה הא מת בנו בצמא וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל בירושלמי (שקלים פ"ה הל"א ע"ש) מלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה:
ברשותו – רבי עקיבא סבר: בור ברשותו נמי חייב, דכתיב: ״בעל הבור״ – בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא, ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה. אלא מאי ״זהו בור האמור בתורה״ דקאמר רבי עקיבא? זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין. ורב יוסף אמר: בבור ברשות היחיד – כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא? ״בעל הבור״ אמר רחמנא – בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי – בבור ברשות הרבים; רבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבים נמי חייב, דכתיב ״כי יפתח״ ו״כי יכרה״ – אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. ורבי עקיבא – הנהו מיצרך צריכי; דאי כתב רחמנא ״כי יפתח״ – הוה אמינא: פותח הוא דסגי ליה בכסוי, כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה. ואי כתב רחמנא ״כי יכרה״ – הוה אמינא: כרייה הוא דבעי כסוי, משום דעבד מעשה; אבל פותח – דלא עבד מעשה, אימא כסוי נמי לא בעי; קא משמע לן. ואלא מאי ״זהו בור האמור בתורה״ דקאמר רבי ישמעאל? זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין. מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד – פטור; ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן, לפי שאין עושין חלל תחת רשות הרבים. החופר בורות, שיחין ומערות ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים – חייב. והחופר בורות ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים, כגון אלו החופרים לאושין – פטור. ורבי יוסי ברבי יהודה מחייב עד שיעשה מחיצה עשרה, או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה – ארבעה טפחים. טעמא דלאושין, הא לאו לאושין – חייב; הא מני? בשלמא לרבה – רישא רבי ישמעאל, וסיפא רבי עקיבא. אלא לרב יוסף, בשלמא סיפא – דברי הכל; אלא רישא מני? לא רבי ישמעאל, ולא רבי עקיבא! אמר לך רב יוסף: כולה דברי הכל היא, ורישא – שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו. אמר רב אשי: השתא דאוקימתה לרב יוסף לדברי הכל, לרבה נמי לא תוקמה כתנאי – מדרישא רבי ישמעאל, סיפא נמי רבי ישמעאל; וטעמא דלאושין, הא לאו לאושין חייב – כגון דארווח ארווחי לרשות הרבים. מיתיבי: החופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים – חייב. ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים – פטור. בשלמא לרבה, כולה רבי ישמעאל היא. אלא לרב יוסף, בשלמא רישא – רבי ישמעאל, אלא סיפא מני? לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא! אמר לך: בחופר לאושין, ודברי הכל. תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים – פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים – חייב, וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא?! אלא אימא: אף הלכה זו. תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום. שניה אמר להם: שלום. שלישית אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: ״לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי״, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו – יכשל בו זרעו? אמר רבי אחא: אף על פי כן, מת בנו בצמא. שנאמר: ״וסביביו נשערה מאד״ – מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי נחוניא אמר מהכא: ״אל נערץ בסוד קדשים רבה, ונורא על כל סביביו״. אמר רבי חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא, יותרו חייו, שנאמר: ״הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט״. אמר רבי חנא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב:
בבא קמא נ.