הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קמא.מסכת חולין141a
ליתני רובדי אילן - אע"ג דדמיא לרביצה וכ"ש מעופפת: ה"ג א"כ ליכתוב והאם רובצת עליהן: לאקושי אפרוחין לביצים - למפטר מפריחים: וביצים לאפרוחים - למפטר מוזרות. ועל כרחך קן מ"מ לרבות ביצה אחת ואפרוחים וביצים אורחיה דקרא הוא למינקט רבים ברוב קנים: מתני' נטל את הביצים ואח"כ חזרה האם עליהם פטור מלשלח - דכיון דנטל את הביצים הוה ליה קן מזומן: גמ' ואימא - תשלח לאתויי עוד פעם שניה ותו לא: א"ל שלח לעולם משמע - ורבוי דתשלח להכי הוא דאתא: אין לי - דצריך שלוח אלא לדבר הרשות: לדבר מצוה - כגון קן יולדת וטהרת מצורע מנין ת"ל תשלח: הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה - לא בעי שלוח והא שלוח עשה ול"ת הוא תשלח ולא תקח ואין עשה של ולקח למטהר דוחה את שניהם: לא צריכא דעבר ושקליה - ואשמועינן דחוזר ומשלח ואי לא רבי דבר מצוה ה"א דהיכא דעבר ונטלה דכבר עבר על לאו דלא תקח תו לא קאי באפיה עשה דטהרת מצורע אלא עשה דשלוח דאכתי בעמוד ושלח קאי ואימא לידחייה. ולקמן פריך מאי אולמיה דעשה דמצורע מעשה דשילוח דנימא דנידחייה דאיצטריך לרבויי: דלאו עבריה - הלאו כבר עבר עליה: הניחא למאן דתני - במסכת מכות (דף טו.): קיימו ולא קיימו - כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה כגון זה שניתק הלאו לעשה דמשמע לא תקח ואם לקחה קיים עשה שבה כשהתרו בו לא תקח ולקחה ושלחה בתוך כדי דבור של התראה פטור ואע"פ שעבר על לא תקח דלכך נתקו לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה זה והפטר לא קיים עשה שבה תוך כדי דבור דקי"ל תכ"ד כדבור דמי כי עבר על התראה חייב אפילו שלחה אחר זמן הכא נמי איכא למימר עבריה ללאו משלקחה ולא שלחה והשתא עשה הוא דאיכא ס"ד אמינא ליתי עשה ולידחי עשה להכי איצטריך קרא: אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו - בטל עשה שבה לגמרי שאין יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב לא בטל עשה שבה כל זמן שלא שחטה אע"פ שלא שלח מיד כשהתרו בו פטור וה"נ כל זמן שלא שחטה לא עבריה ללאו דבעמוד ושלח והפטר קאי ואכתי לאו ועשה הוא ולא בעי קרא כלל לדבר מצוה ואנא ידענא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: ותו לרבי יהודה דאמר - במתני' לוקה ואינו משלח ואמר לקמן דהיינו טעמא דרבי יהודה דקסבר שלח מעיקרא משמע כלומר לא תקח האם אבל כשתמצאנה שלחנה ואם לקחה לא קאמר קרא דלשלחה הא תו ליכא לאוקמא כשעבר ונטלה דהא אפילו לדבר הרשות עשה ליכא ולא בעי שילוח דכיון דנטלה עבריה ללאו ועשה דלאו בעמוד ושלח קאי: על מנת לשלחה - ואפילו לרבי יהודה בעמוד ושלח קאי דהא לא עבריה ללאו ואי נמי לא משלחה תו ליכא לאו דהא כבר לקחה בהיתר ותו לא קרינא ביה לא תקח ועשה איכא וס"ד ליתי עשה דמצורע ולידחיה להכי איצטריך קרא: ומאי אולמיה - דעשה דמצורע מעשה דשלוח דתיסק אדעתיה דנדחייה: ימחה על המים - פרשת סוטה יש בה הזכרות הרבה כתובות: אסור בתשמיש המטה - כמאן דאמר במועד קטן (דף ז:) ימי ספירו וקל וחומר לימי חלוטו: אהלו זו אשתו - שובו לכם לאהליכם לנשותיכם שאסרתים לכם ואמרתי אל תגשו אל אשה (שמות י״ט:ט״ו): מתני' טעמא דרבי יהודה דלוקה מפרש בגמרא: ואינו משלח - דאיסור דעבד עבד: אין לוקין עליו - דלהכי נתקו לעשה לומר אם עבר על הלאו יעשה זאת וינצל לא תקח האם ואם לקח שלח תשלח: זה הכלל וכו' אין לוקין עליו - אלא אם כן לא קיימו תוך כדי דבור למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא משלח תוך כדי דבור ואינו לוקה ואם לא שלח לוקה וצריך לשלח אחר לקיחה משמע ולמאן דתני בטלו ולא בטלו בעי עד שישחוט אותה ואי לא לא לקי: גמ' בעלמא - כגון לא תגזול והשיב את הגזלה דהתם ליכא למימר קודם גזילה משמע דאם לא גזל מה ישיב: שלח מעיקרא משמע - הכי קאמר קרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם ואין כאן ניתק לעשה אלא עברת עשה ולא תעשה מפני שהעשה קדם: והשיב את הגזלה - אף על פי שכתוב אחרון בפרשה על כרחך לאו שניתק לעשה הוא שאין השבה קודם גזילה וכשגזל עבר על לא תגזול נמצא העשה נצטווה לאחר גזילה:
רובדי אילן, וכל שכן מעופפת? מעופפת איצטריך ליה, דאפילו כנפיה נוגעות בקן – פטור מלשלח. והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן – חייב לשלח! אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין – בנוגע מן הצד. אין שם אפרוח וכו׳. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: אימא איפכא, אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת – פטור מלשלח, דבעינן ״אפרוחים או ביצים״ וליכא. היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות, חייב לשלח, שנאמר ״קן״ – קן מכל מקום. אם כן, נכתוב קרא ״והאם רובצת עליהם״, מאי ״והאם רבצת על האפרחים או על הביצים״? לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים. מתני׳ שלחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים – חייב, שנאמר: ״שלח תשלח את האם״. אמר: הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים – חייב, שנאמר: ״שלח תשלח את האם״. נטל את הבנים והחזירן לה, ואחר כך חזרה האם עליהן – פטור מלשלח. גמ׳ אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ואימא: ״שלח״ – חדא זימנא, ״תשלח״ – תרי זימנין. אמר ליה: ״שלח״ – אפילו מאה פעמים, ״תשלח״ – אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין? תלמוד לומר ״תשלח״ – מכל מקום. אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא דכתב רחמנא ״תשלח״, הא לאו הכי, הוה אמינא: לדבר מצוה לא? עשה ולא תעשה הוא, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה! לא צריכא, דעבר ושקלה לאם, דלאו עבריה, עשה הוא דאיכא, ליתי עשה ולידחי עשה, קא משמע לן. הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו. אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו, כמה דלא שחטה – לא עבריה ללאו. ותו, לרבי יהודה דאמר ״שלח״ מעיקרא משמע, אפילו עשה נמי ליכא! אלא אמר מר בר רב אשי: כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו ליכא, עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה. מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה? סלקא דעתך, הואיל ואמר מר: גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים. והאי מצורע, כיון דכמה דלא מטהר, אסור בתשמיש המטה, דכתיב: ״וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים״, ״אהלו״ – זו אשתו, מכאן שאסור בתשמיש המטה. מהו דתימא: כיון דאסור בתשמיש המטה, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן, קא משמע לן. מתני׳ הנוטל אם על הבנים – רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין לוקין עליה. גמ׳ בעי רבי אבא בר ממל: טעמא דרבי יהודה משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. או דלמא בעלמא סבר, לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא, משום דקסבר ״שלח״ מעיקרא משמע. תא שמע: גנב וגזלן ישנן בכלל מלקות, דברי רבי יהודה. והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר ״לא תגזול״ ״והשיב את הגזלה״. שמע מינה טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. אמר ליה רבי זירא: לאו אמינא לכו, כל מתניתא דלא תניא בי
חולין קמא.