הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
קיא:מסכת חולין111b
מליח אינו כרותח - והא דתניא (לקמן חולין דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו: אמר אביי האי היתרא בלע כו' - לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע"ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה: ולא היא שאני התם דנפיש מרריה - כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך: אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:): כרבי חייא בר אבא ס"ל - אין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מא:): הלכתא דגים שעלו בקערה - של בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט' דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט' משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ' ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע"ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר:
שפיד - נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון: בי דוגי - שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי: בשרא עילוי כבדא נמי אסור - לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו: ומ"ש מדמא דבשרא - והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו: ומשני דמא דבשרא שכן - יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים: קפי - צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל: סכין ששחט בה - איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו: צונן - ואם חתך בה צונן: בעי הדחה - ההוא צונן: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה - דבר רותח לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור: הא דרבין - דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא: דההיא פינכא גרסינן - קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה: מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו' - אביי מסיק ליה למילתיה: וצנון שחתכו בסכין - אע"ג דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר: מותר לאכלו - לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע: והאי איסורא בלע - קערה בלעה דם: סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי - כשנותנו בכותח: האי - צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית: והאי - דם הקערה: לא אפשר למטעמיה - לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר: קפילא - נחתום עובד כוכבים: כי קאמינא - דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא: דגים שעלו בקערה - מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר: אסור לאוכלן בכותח - לפי שהבשר נותן בהם טעם: נותן טעם בר נותן טעם הוא - אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר: שייפא - משיחה מסממנים: בצעא - קערה: רמו בישולא - באותה קערה לאחר זמן: אמר יהיב טעמא - בקערה: כולי האי - שחוזר ונותן טעם בבישול. ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא: ולא היא - דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד: קאים קמיה - משמש לפניו בסעודה: לרבך - רב שלמדת ממנו שאסור: אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה: דליספי לי מידי דלא סבירא לי - לא היו דברים מעולם: בהך גיסא דמברא דסורא - שהיה הנהר מפסיקן: תאנים וענבים - לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן: יתמא - בלא דעת:
כבדא עילוי בשרא, אמר: כמה יהיר האי מרבנן! אימר דאמור רבנן דיעבד, לכתחלה מי אמור? ואי איכא בי דוגי, בשרא עילוי כבדא נמי אסיר. ומאי שנא מדמא דבשרא? דמא דבשרא – שכן, דמא דכבדא – קפי. אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן – אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה. אמר רב יהודה אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, אסור לאכול בה רותח, ושמואל לטעמיה, דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל. כי אתא רבין, אמר רבי יוחנן: מליח אינו כרותח, וכבוש אינו כמבושל. אמר אביי: הא דרבין ליתה, דההיא פינכא דהוה בי רבי אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה. מכדי, רבי אמי תלמיד דרבי יוחנן הוה, מאי טעמא תבריה? לאו משום דשמיעא ליה מיניה דרבי יוחנן דאמר: מליח הרי הוא כרותח! יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: קערה שמלח בה בשר – אסור לאכול בה רותח, וצנון שחתכו בסכין – מותר לאכלו בכותח. מאי טעמא? אמר אביי: האי – היתרא בלע, והאי – איסורא בלע. אמר ליה רבא: כי בלע היתרא, מאי הוי? סוף סוף, האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא, דאיסורא קאכיל! אלא אמר רבא: האי אפשר למטעמיה, והאי לא אפשר למטעמיה. אמר ליה רב פפא לרבא: וליטעמיה קפילא ארמאה, מי לא תנן: קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל – בנותן טעם, בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל – בנותן טעם. ואמרינן: בשלמא תרומה – טעים לה כהן, אלא בשר בחלב – מאן טעים לה? ואמר לן: ליטעמיה קפילא! הכי נמי ליטעמיה קפילא! הכי נמי, כי קאמינא – דליכא קפילא. איתמר: דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח. רב אמר: אסור, נותן טעם הוא; ושמואל אמר: מותר, נותן טעם בר נותן טעם הוא. והא דרב, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, חש (בעיניו) [בעיניה], עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה, טעים ליה טעמא דשייפא, אמר: יהיב טעמא כולי האי. ולא היא, שאני התם דנפיש מררה טפי. רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה, וקא אכיל בכותח. יהיב ליה ולא אכל, אמר ליה: לרבך יהבי ליה ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, אמר ליה: הדר ביה מר משמעתיה? אמר ליה: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי. רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא. למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל ולא בריך. מר אמר ליה לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? ומר אמר ליה לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? מר אמר ליה לחבריה: אנא כשמואל סבירא לי, ומר אמר ליה לחבריה: אנא כרבי חייא סבירא לי, דתני רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקין. אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה – מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר – אסור לאוכלו בכותח. והני מילי צנון,
חולין קיא: