הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לד.מסכת ראש השנה34a
ומנין שלש של שלש שלש - מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא: ת"ל - תרועה תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו' - לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בר"ה שיהו כאן וכאן שלש: שביעי שביעי לג"ש - נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי: ותנא מעיקרא אייתי בהיקישא - ללמוד זה מזה מניין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר"ה מיובל בהיקישא דאין ת"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תרועות של חדש השביעי שיהו שוות: ולסוף גמר בג"ש - ליתן האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקישא דאי כדכתיבן שיהו שתים בר"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות: ה"ק אי לאו ג"ש - אי לא נאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא כלומר מעצמו: והאי תנא מייתי לה ממדבר - שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: תקיעה בפני עצמה כו' - דלא תימא חדא היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה אלא ה"ק ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה: או אינו - אלא אחת היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה: כשהוא אומר תתקעו ולא תריעו - מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו קאמר ותרועה לא קרי לה תקיעה הרי על כרחך תקיעה בפני עצמה כו': תלמוד לומר ותקעתם - והדר תרועה: שאין ת"ל שנית - שכבר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני כי הדר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני פשיטא דשנית היא: תהא תקיעה שניה לה - והכי קאמר ותקעתם תקיעה שנית לתרועה: ה"ג ושלש תרועות נאמרו בר"ה שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה יום תרועה יהיה לכם ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מצינו למדין לר"ה שלש תרועות ושש תקיעות שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא רבי שמואל בר נחמני אומר אחת מד"ת ושתים מד"ס והעברת שופר תרועה מד"ת שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא וכו': שתים מד"ת - תרי קראי דרוש למניינא כדקתני ואזיל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד"ת כלומר מכאן נלמוד שתים יום תרועה יהיה לכם לא תדרשיה למניינא שהרי לתלמודו הוא בא מופנה לג"ש שדרש תרועה תרועה לג"ש אלא סופרים אמרוה כדי להשוות מלכיות וזכרונות ושופרות לתקיעותיהן: רבי שמואל בר נחמני אומר כו' מאי לתלמודו הוא בא - בשלמא חד לג"ש אידך למאי: לא משמע ליה - למדרש מיניה פשוטה לפניה: דרך העברתו - למעוטי הפכו ותקע בו כדאמרן (לעיל ראש השנה דף כז:): ניעבריה ביד - ואי לאו דהדר כתביה לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה: מספקא ליה - ועבד תרווייהו: ודלמא גנוחי הוא - ואין לך לעשות תרועות יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לפשוטה שלאחריה: ודלמא ילולי היא - ואין לנו שברים וקא מפסקי שברים דקשר"ק דר' אבהו בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה: ברישא גנוחי גנח - גניחות ארוכות קומפלייני"א בלע"ז: והדר מיליל - רצידי"ר בלע"ז:
נעבריה ביד. פירוש שיאחזנו בידו ויתקע ולא שיניחנו על גבי שום דבר ויתקע ופירוש הקונטרס עיקר:
תלמוד לומר ״בחדש השביעי״, ומה תלמוד לומר ״בחדש השביעי״ — שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש — תלמוד לומר: ״והעברת שופר תרועה״, ״שבתון זכרון תרועה״, ״יום תרועה יהיה לכם״. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה — תלמוד לומר: ״שביעי״ ״שביעי״ לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע. שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה כשלשה שברים. האי תנא, מעיקרא מייתי לה בהיקישא, והשתא מייתי לה בגזירה שוה? הכי קאמר: אי לאו גזירה שוה, הוה מייתינא לה בהיקישא. השתא דאתיא בגזירה שוה — היקישא לא צריך. והאי תנא מייתי לה בגזירה שוה ממדבר, דתניא: ״ותקעתם תרועה״ — תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא — כשהוא אומר: ״ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו״, הוי אומר: תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. ומנין שפשוטה לפניה — תלמוד לומר: ״ותקעתם תרועה״. ומנין שפשוטה לאחריה — תלמוד לומר: ״תרועה יתקעו״. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: ״ותקעתם תרועה שנית״, שאין תלמוד לומר ״שנית״, ומה תלמוד לומר ״שנית״ — זה בנה אב, שכל מקום שנאמר ״תרועה״ — תהא תקיעה שניה לה. אין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: ״תרועה״ ״תרועה״ לגזירה שוה. ושלש תרועות נאמרו בראש השנה: ״שבתון זכרון תרועה״, ״יום תרועה״, ״והעברת שופר תרועה״, ושתי תקיעות לכל אחת ואחת. מצינו למדין: שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה, שתים מדברי תורה, ואחת מדברי סופרים. ״שבתון זכרון תרועה״, ״והעברת שופר תרועה״ — מדברי תורה. ״יום תרועה יהיה לכם״ — לתלמודו הוא בא. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אחת מדברי תורה, ושתים מדברי סופרים. ״והעברת שופר תרועה״ — מדברי תורה. ״שבתון זכרון תרועה״, ו״יום תרועה יהיה לכם״ — לתלמודו הוא בא. מאי לתלמודו הוא בא? מיבעי: ביום ולא בלילה. ואידך, ביום ולא בלילה מנא ליה? נפקא ליה מ״ביום הכפורים״. אי ״ביום הכפורים״ יליף, נגמור נמי מיניה לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה! ״והעברת״ ״תעבירו״ לא משמע להו. אלא מאי דרשי בהו? ״והעברת״ כדרב מתנא. דאמר רב מתנא: ״והעברת״ — דרך העברתו, ״תעבירו״ — דקאמר רחמנא נעבריה ביד. ואידך? דרב מתנא — מדשני בדיבוריה. ״תעבירו״ ביד — לא מצית אמרת, דגמר ״עברה״ ״עברה״ ממשה. כתיב הכא: ״והעברת שופר תרועה״, וכתיב התם: ״ויצו משה ויעבירו קול במחנה״, מה להלן בקול — אף כאן בקול. ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר, אי מה להלן חצוצרות, אף כאן חצוצרות? תלמוד לומר: ״תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו״, אי זהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה, וקאמר רחמנא: ״שופר״. אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. מה נפשך? אי ילולי יליל — לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח — לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח — הא עבדיה, אי ילולי יליל — הא עבדיה! מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים, ותקיעה — דלמא יליל וגנח! סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא — ברישא גנח והדר יליל. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים. אמר רבי יוחנן: שמע
ראש השנה לד.