הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יא:מסכת מכות11b
וחטאתי לך - לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו: מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה - מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר וזהו שאמר יוסף לאחיו (שמות י״ג:י״ט) והעליתם עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם: על איבריה לשפא - נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא: ידיו רב לו - יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו: למשקל ולמטרח - לישא וליתן: ליהדר בהנך - במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו: מתני' ה"ז אינו גולה - מפרש טעמא בגמ' מק"ו: חוזר במיתתו של שני - יליף טעמא בגמ': נגמר דינו בלא כ"ג - שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות: גמ' שנמשח בימיו - משנעשה זה רוצח: מאי הוה ליה - להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה למה הוא נענש: תנא מת - רוצח בערי מקלט ומת כ"ג אחר זמן: ונעשה כ"ג בן גרושה - יצא עליו עדות שהוא חלל: מתה כהונה - הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה: בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:
רב יהודה אמר רב: נידוי על תנאי – צריך הפרה. מנלן? מיהודה, דכתיב: ״אם לא הביאתיו אליך וגו׳״, ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: ״יחי ראובן ואל ימת, וגו׳ וזאת ליהודה״? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה – יהודה, ״וזאת ליהודה... שמע ה׳ קול יהודה״. עאל איבריה לשפא, לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע, ״ואל עמו תביאנו״. לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן, ״ידיו רב לו״. לא הוה ידע לפרוקי קושיא, ״ועזר מצריו תהיה״. איבעיא להו: במיתת כולן הוא חוזר, או דלמא במיתת אחד מהן? תא שמע: נגמר דינו בלא כהן גדול – אינו יוצא משם לעולם. ואם איתא, ליהדר ביה בדהנך! בדליכא. מתני׳ משנגמר דינו מת כהן גדול – הרי זה אינו גולה. אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו – חוזר במיתתו של שני. נגמר דינו בלא כהן גדול, וההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג – אינו יוצא משם לעולם. ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות. ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: ״אשר נס שמה״ – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו. כשם שהעיר קולטת – כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם, רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם. רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו. גמ׳ מאי טעמא? אמר אביי: קל וחומר, ומה מי שגלה כבר – יצא עכשיו, מי שלא גלה – אינו דין שלא יגלה? ודלמא: האי דגלה איכפר ליה, האי דלא גלה לא! מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא! אם עד שלא נגמר דינו וכו׳. מנא הני מילי? אמר רב כהנא: דאמר קרא: ״וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש״, וכי הוא מושחו? אלא: זה שנמשח בימיו. מאי הוה ליה למעבד? היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות, ולא ביקש. אמר אביי: נקטינן: נגמר דינו ומת – מוליכין את עצמותיו לשם, דכתיב: ״לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן״, ואיזהו ישיבה שהיא בארץ – הוי אומר זו קבורה. תנא: מת קודם שמת כהן גדול, מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב: ״ישוב הרצח אל ארץ אחזתו״, איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. נגמר דינו, ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה, פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא. חד אומר: מתה כהונה. וחד אומר: בטלה כהונה. לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מיפלגי. דתנן: היה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, רבי אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב פסולין, ורבי יהושע מכשיר. מאן דאמר מתה כרבי יהושע, ומאן דאמר בטלה כרבי אליעזר?
מכות יא: