הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פו:מסכת בבא מציעא86b
נראין כאוכלין ושותין - ובסדר אליהו רבה קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא: חזייה להקב"ה דקאי אבבא - והיינו דכתיב (בראשית י״ח:ג׳) אל נא תעבור מעל עבדך הכא משמע שהשכינה היה רוצה להסתלק מעל אברהם ובמפנין (שבת דף קכז.) משמע שלפי שרצה אברהם לילך לקראת אורחים ולהכניסם אמר להקב"ה להמתין עד שיכניס אותן דדרשינן מיניה גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה וקאמר נמי התם בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב אל נא תעבור: ההוא דאתא לשזביה ללוט - ותימה דאמרינן בבראשית רבה (פרשה נ) דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות ויש לומר דכאן לא עשה מיכאל בשליחות אחת כי אם מעשה אחד שבישר את שרה וכשהלך משם לסדום אז הותחלה שליחות אחרת ודוקא במקום אחד אין עושה ב' שליחות ובב"ר (שם) יש שרפאל בא להציל את לוט ורפואת אברהם אינה נזכרת ואפילו בא כמו כן לרפואת אברהם חשיב הכל שליחות אחת דרפואה והצלה ענין אחד הוא הקשה הר"ר אלחנן הא משמע לישנא דקרא ששניהם הצילוהו כדכתיב (בראשית יט) ויחזיקו האנשים בידו וכתיב ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב בתריה שאמר ליה מלאך שבא להפוך את סדום כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה ויש לומר ששניהם הוציאוהו חוץ לעיר ומיכאל הלך עמו עד צוער וגבריאל היה מצוה אותו למהר:
ריבה להן - יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר: הללו - הקמח והסולת: לעמילן של טבחים - חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל: הללו - הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק: לציקי קדירה - אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו"ד בלע"ז: ברבורים - תרנגולין: שאובסין אותן בעל כרחן - תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה: תור - שור: בדלא אניס - שלא עשה מלאכה: בדלא אניסא - בגידול אפרוחין: זגתא - תרנגולת: פטניתא - המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס: דמשתכחא בי עצורי - בין הגיתות ואוכלת החרצנים: דלא מצי פסיא קניא - שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה: קמא קמא דמטאי - ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו: לשונות בחרדל - מעדן מלכים ושרים הוא: מאת ה' - כגון שלוים הגיז בעצמו: יוקח נא מעט מים - על ידי שליח: זכו לשלש - שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן: זכו לעמוד ענן - עומד עליהם תמיד כדכתיב (במדבר י״ד:י״ד) ועננך עומד עליהם: לבארה של מרים - היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי: ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ - שלא יכניס ע"ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים: כבר יצא ממנו ישמעאל - ממך יצא הרגיל לעשות כן: הוציא חמה מנרתיקה - להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים: [תמן אמרי - בארץ ישראל]: כיון דחזא - הקדוש ברוך הוא: דקא אסר - אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא: היינו - דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם: דיקא נמי - דחד הוא דאזיל להפך סדום:
להן. ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה? והכתיב: ״ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח. עשרה בקר בראים ועשרה בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים״! ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הללו לעמילן של טבחים. ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירה. ואמר רבי יצחק: אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך. מאי טעמא – זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה שמא אצלי סועד היום. ואילו גבי אברהם כתיב: ״ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב״. ואמר רב יהודה אמר רב: ״בן בקר״ – אחד, ״רך״ – שנים, ״וטוב״ – שלשה! התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה, שנאמר: ״יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים״. מאי ״ברבורים אבוסים״? אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן. ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם. ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא. אמר רבי יוחנן: מובחר שבבהמות – שור, מובחר שבעופות – תרנגולת. אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי, דלא מציא פסיא קניא. ״ואל הבקר רץ אברהם״, אמר רב יהודה אמר רב: ״בן בקר״ – אחד, ״רך״ – שנים, ״וטוב״ – שלשה. ואימא חד, כדאמרי אינשי: רכיך וטב! אם כן, לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״ – שמע מינה לדרשה. אימא תרי! מד״טוב״ לדרשה, ״רך״ נמי לדרשה. מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא: ״ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו״, כל חד וחד יהביה לנער חד. ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם״, דקמא קמא דמטיא, אייתי לקמייהו. ולמה לי תלתא? תסגי בחד. אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. אמר רבי תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו סלקא דעתך?! אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח – עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. ״ואל הבקר רץ אברהם״, ״ורוח נסע מאת ה׳״. ״ויקח חמאה וחלב״, ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״. ״והוא עמד עליהם תחת העץ״, ״הנני עמד לפניך שם על הצור [וגו׳]״. ״ואברהם הלך עמם לשלחם״, ״וה׳ הלך לפניהם יומם״. ״יקח נא מעט מים״, ״והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם״. ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא. דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה – זכו לשלשה. בשכר ״חמאה וחלב״ – זכו למן; בשכר ״והוא עמד עליהם״ – זכו לעמוד הענן; בשכר ״יקח נא מעט מים״ – זכו לבארה של מרים. ״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״, אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל, אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם, כבר יצא ממנו ישמעאל. ״וירא אליו ה׳ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום״. מאי ״כחום היום״? אמר רבי חמא ברבי חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים. שדריה לאליעזר למיפק לברא. נפק ולא אשכח, אמר: לא מהימנא לך. היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי. נפק איהו חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא. היינו דכתיב: ״אל נא תעבר מעל עבדך״. כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא. היינו דכתיב: ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם״. מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוה דהוה ליה צערא, אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא. מאן נינהו שלשה אנשים – מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום. והא כתיב: ״ויבאו שני המלאכים סדמה בערב״! דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט. דיקא נמי, דכתיב: ״ויהפך את הערים האל״, ולא כתיב ״ויהפכו״ – שמע מינה. מאי שנא לגבי אברהם, דכתיב: ״כן תעשה כאשר דברת״, ומאי שנא לגבי לוט, דכתיב:
בבא מציעא פו: