הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לא.מסכת בבא מציעא31a
אסרטיא - דרך כבושה לרבים: ששוטפין ובאין - לשדה חבירו: אמר רבא לכל אבידת כו' - מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא: מאי למימרא - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו: רועה בדרך - איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא: והא באבידת גופה כו' - מפרש ואזיל לה: באבידת קרקע - וחייב להוציאה משום הפסד כרמים: לגינתו ולחורבתו מנין - דהויא השבה ופטור: דעת בעלים - לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת: הכל צריך דעת בעלים - גנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה: שלח - לגבי שלוח הקן: תרתי זמני - ואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב: לדבר הרשות - שאין צריך לצפור אלא לאוכלה: לדבר מצוה מנין - היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת"ל תשלח: עזב תעזוב - פריקה: הקם תקים - טעינה: חסרון כיס - שהבהמה מתקלקלת: משום דבשכר - שנותנין לו שכר דאיכא למ"ד לקמן (בבא מציעא דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם: לא מסיימי קראי - הי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה: למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא: צערא דמרה - הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק: דליתא למרה בהדה - שיטרח בהשבתה:
קורדום בצד גדר - פירשתי לעיל (בבא מציעא כה: סד"ה ואם נטל): למה לי למכתב רחמנא פריקה כו' - אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא"כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (בבא מציעא דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י"ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה: לרבי שמעון לא מסיימי קראי - תימה דלקמן (בבא מציעא דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר"ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ"ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע"כ גם לר"ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא"כ לר"ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר"ש דאפשר למשמע בטעינה דע"י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (בבא מציעא דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר"ש מצי למהוי בטעינה:
ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בין הכרמים – אין זו אבידה. שלשה ימים זה אחר זה – הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא: ״לכל אבידת אחיך״ – לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך, ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם. אמר ליה: אי משום הא לא (תסייעי) [תסייען], הכא במאי עסקינן? בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין, מאי למימרא – לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא, מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא, כי גופה דארעא דמיין, קא משמע לן. מצא חמור ופרה [וכו׳]. הא גופה קשיא! אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך – אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה. אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה. רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים – אין זו אבידה! אמר אביי: ״יגיד עליו רעו״; תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים. תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה, והוא הדין לרצה בדרך. אמר ליה רבא: אי ״יגיד עליו רעו״ – ליתני קילתא, וכל שכן חמירתא. ליתני רצה בדרך דהויא אבידה, וכל שכן רצה בין הכרמים. ולתני רועה בין הכרמים, דלא הויא אבידה, וכל שכן רועה בדרך. אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא, הא דאפה לגבי דברא, הא דאפה לגבי מתא. רועה ארועה נמי לא קשיא: כאן באבידת גופה, כאן באבידת קרקע. כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה, הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע. וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה, הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה, דרצה בין הכרמים מס[ת]קבא, ורועה בין הכרמים לא מס[ת]קבא. ורועה בין הכרמים, נהי דלא מס[ת]קבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע! בדגוי. ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה! באתרא דמתרו והדר קטלי. ודלמא אתרו בה! אי אתרו בה ולא אזדהרו בה, ודאי אבידה מדעת היא. החזירה וברחה החזירה וברחה [וכו׳]. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא, אימא: ״השב״ חדא זמנא, ״תשיבם״ תרי זמני! אמר ליה: ״השב״ אפילו מאה פעמים משמע, ״תשיבם״ אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין? תלמוד לומר: ״תשיבם״, מכל מקום. היכי דמי? אי דמינטרא, פשיטא. אי דלא מינטרא, אמאי? לעולם דמינטרא, והא קא משמע לן: דלא בעינן דעת בעלים. וכדרבי אלעזר דאמר: הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבידה, שהתורה ריבתה השבות הרבה. ״שלח תשלח״, אימא: ״שלח״ חדא זימנא, ״תשלח״ תרי זמני! אמר ליה: ״שלח״ – אפילו מאה פעמים משמע. ״תשלח״ אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין? תלמוד לומר: ״תשלח״, מכל מקום. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: ואימא ״הוכח״ חדא זימנא, ״תוכיח״ תרי זמני? אמר ליה: ״הוכח״ – אפילו מאה פעמים משמע. ״תוכיח״ – אין לי אלא הרב לתלמיד. תלמיד לרב מנין? תלמוד לומר: ״הוכח תוכיח״, מכל מקום. ״עזב תעזב עמו״, אין לי אלא בעליו עמו. שאין בעליו עמו, מנין? תלמוד לומר ״עזב תעזב״, מכל מקום. ״הקם תקים עמו״, אין לי אלא בעליו עמו. שאין בעליו עמו, מנין? תלמוד לומר ״הקם תקים״, מכל מקום. ולמה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למכתב טעינה? צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה – הוה אמינא משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס, אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא, אימא לא. ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם, אימא לא. צריכא. ולרבי שמעון דאמר: אף טעינה בחנם, מאי איכא למימר? לרבי שמעון לא מסיימי קראי. למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב אבידה? צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי – משום דצערא דמרה איתא, צערא דידה איתא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא, אימא לא. ואי אשמעינן אבידה – משום דליתא למרה בהדה,
בבא מציעא לא.