הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
פד.מסכת בבא מציעא84a
כי האי מעשה לידיה - מינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים: לגבי הדדי - פנים אל פנים: בקרא דתורי - צמד בקר: בינייהו - בין שניהן מתחת כריסן מתוך שכריסן גדול: מטרוניתא - שרית נכרית: אינם שלכם - שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם: שלהן גדול משלנו - כריסם של נשותינו גדול משלנו: כי כאיש גבורתו - אבר תשמיש. לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש: כ"ש - שתאותה מרובה ואינכם נזקקים להן ונבעלות לאחרים: אהבה דוחקת את הבשר - ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו בשר שנינו נדחקו: כי דקורי דהרפנאי - סלים שעושין בהרפניא: אישתיירי - נותרתי: שופרי - זיהרורי תוארו וקירון [עור] פניו: מבי סילקי - כשיוצא מבית האומן שהוא צהוב ממראה להב האש: בי סילקי - בעלותו מן האש: פרצידי - גרעינין: ונהדר ליה כלילא - יסובבנהו שפה לפיו סביב של ורד אדום: זיהרורי - דנפקי מיניה על פני הארץ: מעין - ולא הכל: הדרת פנים - זקן: עולי עין - עולין למעלה מן העין והיא מלמטה שהיא אינה יכולה לשלוט בהן: חזייה ריש לקיש - שהיה לסטים: שוור - קפץ: אמר ליה - ר' יוחנן: חילך לאורייתא - כמה כוחך יפה לסבול עול תורה: שופרך - יופייך: לנשי - ראוי לנשים: ולא מצי - לקפוץ כבראשונה דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו: הסייף והסכין - משנה היא במס' [כלים] (פי"ד מ"ה): הפיגיון - אשפי': ומגל יד ומגל קציר - פלציל"א בלע"ז: משיצרפם - דקינ"ו בלע"ז: ליסטאה בליסטיותיה ידע - לפי שהיית לסטים אתה בקי באותן כלי אומנות ליסטיות: ר' קרו לי - רבן של לסטים וראש להן הייתי: אתאי אחתיה - דרבי יוחנן אשתו דריש לקיש: וקא בכיא קמיה - דר' יוחנן להתפלל על בעלה: עזבה יתומיך אני אחיה ואלמנותיך עלי תבטחו - פסוק הוא בירמיה: מצטער - מתחרט על שהמיתו שלא היה מוצא תלמיד ותיק כמותו: דשף דעתיה - נעקרה ממנו דעתו ונשתטה:
אמר רבי יוחנן איבריה דרבי ישמעאל כו'. אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך: אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים - רבי יוחנן אחר חורבן הרבה היה אלא כלומר אשתיירי ממשפחתם ולפי שהזכיר רבי יוחנן שהיה משונה משאר בני אדם בדבר אחד הזכיר גם שהיה משונה ביופי: יתיב אשערי טבילה - והא דאמרי' בערבי פסחים (פסחים דף קיא.) האי מאן דפגע באתתא בעידן דסלקת מטבילת מצוה אחזת ליה רוח זנונים היינו כשפוגע בה אבל רבי יוחנן שהיה יושב שם בקבע אין זו פגיעה אי נמי התם שפוגע כשעולה בעודה ערומה מן הנהר: אי הדרת בך כו' - מכאן אמר ר"ת דר"ל מתחלה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות מדקאמר אי הדרת בך משמע להיות כבתחלה ולא תפרוק עול תורה מעליך וקאמר נמי מאי אהנית לי התם קרו לי רבי כלומר מעיקרא נמי הוו קרו לי רבי אלא ששכחתי ומה שפי' בקונט' ר' היינו רבו של לסטים אין נראה אע"ג דאשכחן במס' ע"ז (דף יז:) מ"ט קרו לך רבי רבן של טרסיים אני והיינו דאמרי' בפ' כל כתבי (שבת דף קיט:) א"ל ר"ל לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן כו' משמע שקודם שלימדו רבי יוחנן למד מאחרים: אי הדרת בך - לקמן מוכח דנסבה דקאמר אתיא אחתיה וקא בכיא קמיה ולא חש לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה כדחייש לקמן (בבא מציעא דף פה.): הסכין והפגיון מאימתי מקבלין טומאה - הקשה ר"ת דתנן במס' כלים פרק י"ד הסייף והסכין מאימתי מקבלים טומאה הסייף משישופנו והסכין משישחיזנה והיינו דלא כרבי יוחנן ודלא כר"ל ונראה דההיא מתני' כשהעלו חלודה ובא לתקנן דתניא בתוספת'. סייף וסכין שהעלו חלודה טהורין שפן והשחיזן (מקבלין טומאה) אבל מתחלתם הוי גמר דידהו כדמפרש בשמעתין ונראה דשפן קאי אסייף והשחיזן קאי אסכין אע"ג דקתני לשון רבים והוי השתא תוספתא כמו המשנה:
האי מעשה לידיה. פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה? אמר ליה: מאי אעביד? הרמנא דמלכא הוא! אמר ליה: אבוך ערק לאסיא, את ערוק ללודקיא. כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא: בניכם אינם שלכם. אמרו לה: שלהן גדול משלנו. כל שכן. איכא דאמרי, הכי אמרו לה: ״כי כאיש גבורתו״. איכא דאמרי הכי, אמרו לה: ״אהבה דוחקת את הבשר״. ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב: ״אל תען כסיל כאולתו״! שלא להוציא לעז על בניהם. אמר רבי יוחנן: איבריה דרבי ישמעאל [ברבי יוסי] כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי. אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה, ונותביה בין שמשא לטולא, (ההוא) [הנהו] זהרורי מעין שופריה דרבי יוחנן. איני? והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון! ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה. רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי. אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״, ואמר רבי אבהו: אל תקרי ״עלי עין״ אלא ״עולי עין״. רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא: ״וידגו לרב בקרב הארץ״, מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן – אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן. יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא. חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה. אמר ליה חילך לאורייתא. אמר ליה שופרך לנשי. אמר ליה אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה – משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן. ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. אמר ליה לסטאה בלסטיותיה ידע. אמר ליה: ומאי אהנית לי? התם ״רבי״ קרו לי, הכא ״רבי״ קרו לי! אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא. אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: ״עזבה יתמיך אני אחיה״. עשה בשביל אלמנותי! אמר לה: ״ואלמנותיך עלי תבטחו״. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה? ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה. כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא?! בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא, הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת: ״תניא דמסייע לך״, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר: ״היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא״! והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.
בבא מציעא פד.