הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
צב.מסכת יבמות92a
כל קלא דבתר נשואין - כגון כהן שנשא אשה ואח"כ יצא עליה קול גרושה או זונה: כיון דאתאי לב"ד ושרינן לה - הואיל והוצרכה לבא לב"ד להתירה אלמא בחי הוה מספקינן ליה קודם נשואין והלכך כמי שיצא הקול מאותה שעה דמי קמ"ל: הורו בית דין ששקעה חמה - בשבת והתירו לעשות מלאכה: אין זו הוראה - לסמוך עליה ולפטור יחיד שעשה על פיהם או אם עשו צבור על פיהם אין מביאין פר כשאר העלם דבר אלא כל אחד כשבה או שעירה שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא בעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הואי. והכא נמי דמתני' טעות היא כסבורים שמת והנה בא בעלה והכל רואים אלא אעד סמוך: תדע דהוראה היא - ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו: מאי טעמא לאו משום דהוראה היא - וכשהורו שחלב הקיבה מותר דאיעלם מינייהו וסמוך אדעתייהו. והכא נמי אדעתייהו הוא דסמוך דאמרי כל אשה דייקא ומינסבא ונמצא דטעו בהוראתן דהא לא דייקא ואינסבא: חזו טעמא - טעם מובהק: וכי הדר אמרי להיתירא - בטעם שאינו מובהק מי משגיחין בהו: אתו תרי ואסרוה - הרי טעם ברור: כי הדר אתא עד - אחד ואמר עכשיו מת שרינן לה: מ"ט לאו משום - דאמרינן עד קמא אטעיין והאי בתראה מהימן דאי קמייתא הוראה היא דאדעתין סמכי מכי חזינן טעמא על ידי השנים הללו דלא אורינן שפיר היכי מצינן למיהדר לדעתין קמייתא: יקוב הדין את ההר - בניסת ע"פ ב"ד לא אמרינן ע"פ ב"ד הוא ומפטרא אלא הולכין אחר עומק הדברים ואמרינן טעותא הוא דאעד סמוך ותביא חטאת שמינה: א"כ מאי יקוב כו' - מדתני הכי משמע דאי לא מעיינין בה שפיר לפום ריהטא הוה פטר לה: כל שכן אלמנה לכהן - דלהכי לא שריוה: על כל ביאה וביאה - קסבר רבי אלעזר ביאות מחלקות וטעמא במס' כריתות (דף טו.): קרבן אחד על הכל - הואיל ולא נודע לה בינתיים והויא לה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד: מתני' ואחר כך מת בנך - ולא הוזקקה לייבום ונשאת לשוק: ראשון ואחרון - מפרש בגמ': ממזר - וכר"ע מיתוקמא דאמר (לעיל יבמות דף מט.) יש ממזר מחייבי לאוין: קיים היה - כשניסת: הולד הראשון - שהיה לה בעודנו חי: גמ' אין ממזר מיבמה - שנשאת לשוק בלא חליצה הואיל וליתה עליה אלא בלאו: האי תנא - וחכ"א אין ממזר מיבמה אלמא סבירא להו דיש חייבי לאוין שהולד ממזר מהן תנא דבי ר"ע היא דאיכא תנא בפר' החולץ (לעיל יבמות מט.) אליבא דר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין דשאר דמחמת קורבה כגון אנוסת אביו לר' יהודה דאמר קאי עלה בלאו בפ' נושאין (לקמן יבמות צז.) וכגון נושא את חלוצתו דקאי עלה בלא יבנה (דברים כה) ולאו דקורבא הוא הוי ממזר: מחייבי לאוין גרידי - כגון יבמה לשוק ודומה לה:
כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן - י"מ דוקא דיצא הקול שתחלת הנשואין היו באיסור דלקלא כי האי לא חיישינן דמדעבד נשואין מסתמא דיקו בה במלתא ושקר הוה אבל במאי דהוה אחר נשואין אסרינן שפיר בקלא ולפי זה אתי שפיר ההיא דרוכל דלעיל (יבמות דף כד:) ואר"י דאי איפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בגיטין (דף פא. ושם) דבכל ענין לא חיישינן גבי כתב גט לאשתו והיא יושבת ומשמשתו תצא והדבר צריך בדיקה ופריך עלה והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן וההיא דרוכל דלעיל כדפי' לעיל (יבמות דף כד: ד"ה אמר): ואמרו לה מת בעליך והדר מת בנך כו' הולד הראשון והאחרון ממזר - אמר ר"י דראשון היינו לפני שמועה והאחרון אחר שמועה כי ההיא דסיפא כדמפרש בגמ' דאין לפרש דלמסקנא דגמ' הוי דהכא מבעל ראשון ומבעל אחרון דהיינו מיבם דקנסו נמי לאוסרה איבם דהא ע"כ האי ממזר דהכא מדאורייתא קאמר כמו שאפרש ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפילו לר"ע דמשוי זנות יבמה כזנות דאשת איש לאוסרה איבם דאפילו אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע"י טעות ואפילו מדרבנן לא מיתסרא איבם הכא למאי דמוקי לה לקמן (יבמות דף צד.) בתרי ותרי ובעידי הזמה וגט נמי לא בעי' מאותו מן השוק אם מתחלה נשאת בשני עדים כמו שהיתה מותרת לבעל אם היה קיים: אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה - וא"ת הא משמע בגיטין דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק דבפרק הזורק (גיטין דף פ: ושם) בעי הש"ס אמשנה דכל עריות שאמרו צרותיהן מותרות נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא לרב המנונא ובנישואין דוקא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים או דלמא נישאו וה"ה זינו ומסייע לרב המנונא א"כ בעי למימר דההיא משנה אתיא כרבנן דלר' עקיבא הא ודאי אסורה ליבם אפילו מאן דלית ליה דרב המנונא כדמוכח בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף יח: ושם) ובההיא משנה קתני כל הדרכים האלו בה אלמא הוי ממזר לרבנן מיבמה ואר"י דהתם הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה אבל מתני' משמע ליה דהוי ממזר מדאורייתא מדקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונשאת כו' והאחרון אינו ממזר ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל ה"נ קנסי לה לגבי בועל דאפילו אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ואי מיירי בנשאת בעדים ולכך לא קנסוה א"כ ברישא למה קנסו לגבי יבמה ואין להקשות כיון דלרבנן נמי הוי ממזר מיבמה מדרבנן היכי קאמר לעיל סוף פ"ק (דף טו: ושם) בני צרות מעיד אני לכם שהם כהנים גדולים אפי' לב"ש שהיו בני יבמה לשוק דהתם שלא נשאת בטעות אלא בהוראת ב"ד ואין עומדת לצאת כלל דלא שייך טעמא דמיחלפא באשה אלא דוקא בנשאת בטעות שעומדת לצאת ובירושל' מוקי לההיא דגיטין כר' עקיבא ואמר ר"י דירושל' אתי כלישנא קמא דרב גידל דבסמוך דאמר יבמה קדושין ונשואין אין בה דנשואין נמי לא אסרי לה איבם דלית ליה דרב המנונא וכיון דבמזיד בזנות לא מיתסרא בנשואי שוגג נמי לא גזרו וליכא למגזר שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה נמצא מחזיר חלוצתו דהא אפילו באשה לא חיישינן להכי אלא משום קנס דהא בנתקדשה מותרת לחזור לו ולא חיישינן להכי משום דלא קנסינן לה ולא חיישינן נמי להאי לישנא דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ולהאי לישנא על כרחך ההיא דהזורק (גיטין דף פ: ושם) כר"ע והא דאמר לקמן (יבמות דף צד.) בסוגיא דעד אחד ביבמה מהו לר' עקיבא איצטריך דס"ד הואיל ואמר רבי עקיבא יש ממזר מיבמה חיישינן לקלקולא (ודייקא) משמע דלרבנן ליכא קלקולא בנשאת לשוק בשמועת טעות לאו משום דרב המנונא ולאו משום דמיחלפא ע"כ ההיא סוגיא לא אתיא כסתמא דהש"ס דגיטין אלא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי אי נמי פשיטא להו כיון דרגילה ההוא דסניא ליה טפי מדרחמא ליה סברא דלא חיישינן אלא אקלקולא דאורייתא אע"ג דבעלמא חיישינן אקלקולא דרבנן תדע דהא מסיק דאפילו לקלקולא דאורייתא לא חיישינן הלכך אין תימה אי לא איצטריך ליה לאשמועינן דאקלקולא דרבנן לא חיישינן ונראה לר"י כתרי לישני בתראי דרב גידל דהולד ממזר לרבנן כסוגיא דגיטין (דף פ: ושם) אע"ג דליתא לדרב המנונא כדאמרינן בסוטה (דף יח: ושם) מ"מ מטעם דמחלפא הוי ממזר מדרבנן ואפילו אם תמצא לומר דהלכתא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי דלרבנן לא הוי ממזר מ"מ תצא וכן פסק ר"ח ורב אלפס דאפי' יש לה כמה בנים תצא ואפי' לרבנן וכן יש בירושלמי דמוקי מתניתין דגיטין כר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה אבל לצאת תצא ובשיש לה בנים איירי דהא קאמר התם תצא מזה ומזה ושלשה עשר דבר בה ודלא כה"ג דמחלקי בין יש לה בנים לאין לה בנים ויש ספרים שכתוב בהם לקמן כל לשון ה"ג:
קלא דבתר נשואין לא חיישינן! מהו דתימא: הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן, כקלא דקמי נשואין דמי ותיתסר, קא משמע לן. ניסת על פי בית דין תצא וכו׳. אמר זעירי: ליתה למתניתין, מדתנן בי מדרשא. דתני בי מדרשא: הורו בית דין ששקעה חמה, ולבסוף זרחה — אין זו הוראה, אלא טעות. ורב נחמן אמר: הוראה היא. אמר רב נחמן: תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן והכא מהימן, מאי טעמא? לאו משום דהוראה היא. אמר רבא: תדע דטעות הוא, דאילו הורו בית דין בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא — לא משגחינן בהו. ואילו, היכא דאתא עד אחד — שרינא. אתו תרי — אסרנא. כי הדר אתא עד אחרינא — שרינן לה. מאי טעמא, לאו משום דטעות הוא?! ואף רבי אליעזר סבר דטעות הוא, דתניא, רבי אליעזר אומר: יקוב הדין את ההר, ותביא חטאת שמינה. אי אמרת בשלמא דטעות הוא — משום הכי מתיא קרבן, אלא אי אמרת דהוראה היא, אמאי מתיא קרבן? ודלמא קסבר רבי אליעזר יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב?! אם כן, מה ״יקוב הדין את ההר״. הורוה בית דין להנשא כו׳. מאי ״קלקלה״? רבי אליעזר אומר: זינתה. רבי יוחנן אמר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמר זינתה — כל שכן אלמנה לכהן גדול. מאן דאמר אלמנה לכהן גדול, אבל זינתה — לא. מאי טעמא — [דאמרה] אתון הוא דשויתון פנויה. תניא כוותיה דרבי יוחנן: הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה, כגון: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — חייבת בקרבן על כל ביאה וביאה, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: קרבן אחד על הכל. ומודים חכמים לרבי אלעזר שאם נשאת לחמשה בני אדם — שחייבת בקרבן על כל אחד ואחד, הואיל וגופין מוחלקין. מתני׳ האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונשאת, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו לה: מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו לה: מת בעליך וניסת, ואחר כך אמרו לה: קיים היה ומת — תצא, והולד ראשון — ממזר, והאחרון — אינו ממזר. אמרו לה: מת בעליך, ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור לו. אף על פי שנתן לה אחרון גט — לא פסלה מן הכהונה. את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא: ״ואשה גרושה מאישה״ — ולא מאיש שאינו אישה. גמ׳ מאי ראשון ומאי אחרון? אילימא ראשון — לפני שמועה, ואחרון — לאחר שמועה, ליתני: הולד ממזר! משום דקבעי למיתני סיפא: אמרו לה מת בעליך ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת, הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר — תנא נמי רישא ראשון ואחרון ממזר. תנו רבנן: זו דברי רבי עקיבא, שהיה אומר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל חכמים אומרים: אין ממזר מיבמה. ולימא: אין ממזר מחייבי לאוין! האי תנא — הך תנא דרבי עקיבא הוא, דאמר: מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידי — לא הוי ממזר. אמר רב יהודה
יבמות צב.