הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
טו:מסכת חגיגה15b
הא בגדול הא בקטן. והא דריש פ' בתרא דמו"ק (דף יז.) דהוו סנו שומעניה דשמתיה רב יהודה איכא למימר דקטנים הוו דגרסי קמיה וחיישי' דלמא מימשכי אי נמי אפילו הוו גדולים נידהו רב יהודה כיון שמצא מקום לנדותו ובדין היה כיון דסנו שומעניה. הר"ר אלחנן: כל עמר דנקי נחית אגב אימיה. כלומר מי שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל כדאיתא בסוטה פרק נוטל (דף כא.):
כי שכיב - אחר: אמרי - ברקיע לא מידין נידייניה כו': חדא הוה ביננא - תלמיד אחד הי' בינינו ונכשל ויצא לתרבות רעה ואין כח בין כולנו להביאו לעולם הבא: אי נקטי ליה ביד מאן מרמי ליה - אם אוחז אני בידו להביאו לעולם הבא מי יקחנו מידי מרמי לשון נוטל מידי ויש לו דוגמא בפסחים (דף י:) ארמויי ארמייה מיניה גבי ככר בפי עכבר: מאן - כמו מנאי לשון קצר הוא: שומר הפתח - של גיהנם לא עמד לפניך רבינו בבואך להוציא אחר משם: לדעתם לא נאמר - אלמא ברשיעי עסיקינן וקאמר הט אזנך: הטי אזנך - לשמוע ואת מעשיהם שכחי ואל תלמדי אותן: גדול - היודע ליזהר [שלא ילמוד] מעשיו יכול ללמוד תורה מפיו: תחלא - פרי החיצון הנאכל בתמרה: שיחלא - גרעינה הנזרקת: [השתא קאמר] - עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו: קלני מראשי - רבי מאיר אמרה במסכת סנהדרין (דף מו.) במדרש כי קללת אלהים תלוי (דברים כ״א:כ״ג) קל לית איני קל ולישנא מעליא כינה הדבר כלפי מעלה קלני מזרועי כבד אני מזרועי שיצרתי זה שמת בעונו: ותלי בעיברא דדשא - נשען על הבריח: ברבנן - בתלמידים היוצאין לתרבות רעה: שוקלין - לדרוש קל מחמור וחמור מקל לפי המשקולת של ק"ו: במגדל הפורח באויר - י"מ שדורשין גובהו של למ"ד ודורשין בו כל זאת וי"א מגדל דור הפלגה ולי נראה מגדל הפתוח לאויר גרסינן והן מהלכות אהלות מגדל של עץ שקורין משטיי"ר ועומד בפתח ופתחו פתוח לבקעה או לחצר שהוא אויר במסכת אהלות (פ"ד מ"א) ישנה משנה מגדל העומד באויר: ד' הדיוטות - בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי בפ' חלק: טינא היתה בלבם - רשעים היו מימיהם: אחר מאי - מפני מה בא לידי כך ולא הגינה תורתו עליו: זמר יווני לא פסק מביתו - והיה לו להניח בשביל חורבן הבית דכתיב בשיר לא ישתו יין (ישעיהו כ״ד:ט׳): נושרין מחיקו - קודם שהפקיר עצמו לתרבות רעה אלמא טינא הוות בלבו: כל עמר דנחית ליורה סליק - כל צמר שניתן ליורה של סממנין לצבוע עולה לו צבעו או אינו עולה כלומר כל הלומדים לפני חכמים עולה להן תורתן להגין עליהן מן החטא: כל דנקי אגב אימיה - שלא נתלכלך בגיזה עולה לו צבעו כלומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו כן נראה בעיני ורבותי מפרשין כל עמר דנחית ליורה סליק כל שירד לידון בגיהנם עולה אגב אמו צמר בן יומו שלא נרמס בטיט עולה לו הצבע כלומר שיש זכיות בידו עולה:
פסוק לי פסוקך. אמר ליה: ״ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי וגו׳״. עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך. אמר ליה: ״ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו׳״. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה: ״ולאלישע אמר אלהים״, איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה, וקרעיה ושדריה לתליסר בי כנישתי. ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא, הוה קרענא ליה. כי נח נפשיה דאחר, אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא מידן לידייניה — משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי — משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי. מתי אמות, ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר. אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלי רביה? חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה? אינקטיה ביד, מאן מרמי ליה מן. אמר: מתי אמות, ואכבה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר. פתח עליה ההוא ספדנא: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו! בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם?! והא כתיב: ״לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו״! אמרה לו: זכור לתורתו, ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה — כך, למשתבחין בה — על אחת כמה וכמה! ורבי מאיר, היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״. אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות — יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו — אל יבקשו תורה מפיהו! אמר ריש לקיש: רבי מאיר — קרא אשכח ודרש: ״הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי״, ״לדעתם״ לא נאמר, אלא ״לדעתי״. רב חנינא אמר מהכא: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו׳״. קשו קראי אהדדי? לא קשיא: הא בגדול, הא בקטן. כי אתא רב דימי, אמר, אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא, ושדא שיחלא לברא. דרש רבא: מאי דכתיב: ״אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו׳״, למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז — לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה — אין מה שבתוכו נמאס; אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח — אין תורתו נמאסת. אשכחיה רבה בר שילא לאליהו. אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. אמר ליה: השתא קאמר, מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים — קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי. אמר ליה: שיננא! מאי קא בכית? אמר ליה: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן: ״איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים״. ״איה סופר״ — שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. ״איה שוקל״ — שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. ״איה סופר את המגדלים״ — שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ותנן: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. אנן מה תהוי עלן? אמר ליה: שיננא! טינא היתה בלבם. אחר מאי — זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. שאל נימוס הגרדי את רבי מאיר: כל עמר דנחית ליורה סליק? אמר ליה: כל מאן דהוה נקי אגב אימיה — סליק, כל דלא הוה נקי אגב אימיה — לא סליק. רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר: ״משכני אחריך נרוצה״. ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי.
חגיגה טו: