הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
יב.מסכת חגיגה12a
והשתא דנפקא לן מן ולמקצה השמים - דאסור לשאול מה שיש חוץ למחיצות ממילא נפקא לן דאסור לשאול בקודם שנברא דהיא היא מה שהיה קודם לברייתו הוא עכשיו חוץ למחיצתו הלכך למן היום אשר ברא אדם למה לי למעוטי מיניה קודם שנברא העולם: על הארץ ולמקצה השמים - על הארץ היה ומגיע לשמים: אחור וקדם צרתני - שתי פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל: מסוף העולם ועד סופו - כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב: תהו ובהו - לקמן מפרש להו: מדת יום ומדת לילה - כ"ד שעות בין שניהם: ישת חשך סביבותיו - למדת שקו החשך מקיף את השמים: מפולמות - לשון ליחלוח: קו תהו ואבני בהו - למדת שהתהו קו והבהו אבנים: חכמה - יודע מה שלמד: תבונה - שהוא מבין דבר חדש מפלפול חכמתו: דעת - ישוב: כח - הוא כח הזרוע: גבורה - גבורת הלב: גערה - נזיפה כדאמרינן לקמן שגער בו ועמד: פקעיות - לומישי"ל בלע"ז: שנאמר הבונה בשמים מעלותיו - אלמא עלייה מיקרו: שרפרף - לרגליו וכסא לישב על כרחך הכסא עשוי תחלה ולפי גובה הכסא הוא מתקן השרפרף: אף ידי יסדה ארץ וגו' - מסיפיה דקרא יליף דכתיב יעמדו יחדו כשבראן ועשאן פקעיות כמו שאמרנו למעלה: וטרפן - עירבן:
מסוף העולם ועד סופו. מהלך ת"ק שנה (לקמן חגיגה יג.) שנאמר שדי שאמר די שלא להרחיב יותר שנאמר אני אל שדי פרה ורבה אני שאמרתי די לעולם ותימה מנא לך הא שיש ת"ק שנה ולא יותר ולא פחות וי"ל דנפקא לן מן שדי בשדי יש ג' אותיות שי"ן דל"ת יו"ד קח י"נ ל"ת ו"ד הנעלם מן שדי ויעלה ת"ק כך שמעתי מר' מנחם ברבי עזריאל וצ"ע למ"ד פרק מי שהיה טמא (פסחים צד. ושם) כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד היכי קיימי כל הני כוכבים הנראין ברקיע וי"מ שעל ים אוקיינוס הן עומדין כדאמרינן בפרקי דר"א כל השיעורים לא נאמרו רק על שאר ימים אבל ים אוקיינוס בוראו יודע מדתו אך במדרש אחר מצינו ששליש ימים שאמר הוי בים אוקיינוס וכן יסד ה"ר בנימין ביוצר שלו זה הים שליש עולמו במאה וששים ושש ועוד סיימו וצריך למימר שאותו מדרש פליג אההיא דפסחים ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא (שופטים ה׳:כ׳) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות: אידי ואידי חד שיעורא הוא. ופליג אמאן דדריש בתמיד (דף לב.) דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט: ישת חשך סתרו. מדכתיב סביבותיו סוכתו קדריש:
דנפקא ליה מ״למקצה השמים ועד קצה השמים״, ״למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ״ — למה לי? כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר: ״למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ״. וכיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו ומיעטו, שנאמר: ״אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה״. אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון, מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: ״למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים״, כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר: ״ותשת עלי כפכה״. אי הכי, קשו קראי אהדדי! אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה. שמים וארץ — דכתיב: ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״, תהו ובהו — דכתיב: ״והארץ היתה תהו ובהו״, אור וחשך, חשך — דכתיב: ״וחשך על פני תהום״, אור — דכתיב: ״ויאמר אלהים יהי אור״, רוח ומים — דכתיב: ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״, מדת יום ומדת לילה — דכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״. תנא: תהו — קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך, שנאמר: ״ישת חשך סתרו סביבותיו״. בהו — אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר: ״ונטה עליה קו תהו ואבני בהו״. ואור ביום ראשון איברי? והכתיב: ״ויתן אותם אלהים ברקיע השמים״, וכתיב: ״ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי״! כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים — עמד וגנזו מהן, שנאמר: ״וימנע מרשעים אורם״. ולמי גנזו — לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: ״וירא אלהים את האור כי טוב״, ואין ״טוב״ אלא צדיק, שנאמר: ״אמרו צדיק כי טוב״. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: ״אור צדיקים ישמח״. כתנאי: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכמים אומרים: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו עד יום רביעי. אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכח ובגערה ובגבורה, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. בחכמה ובתבונה — דכתיב: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה״. בדעת — דכתיב: ״בדעתו תהומות נבקעו״. בכח וגבורה, דכתיב: ״מכין הרים בכחו נאזר בגבורה״. בגערה — דכתיב: ״עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו״. בצדק ומשפט — דכתיב: ״צדק ומשפט מכון כסאך״. בחסד ורחמים — דכתיב: ״זכר רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה״. ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר: ״עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו״, והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: ״אני אל שדי״ — אני הוא שאמרתי לעולם די. אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ויבשו, שנאמר: ״גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב״. תנו רבנן, בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ״ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים״. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?! שנאמר: ״הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה״. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף, ואחר כך עושה כסא?! שנאמר: ״כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי״. וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: ״אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו״. ואידך, מאי ״יחדו״? דלא משתלפי מהדדי. קשו קראי אהדדי! אמר ריש לקיש: כשנבראו — ברא שמים ואחר כך ברא הארץ, וכשנטה — נטה הארץ ואחר כך נטה שמים. מאי ״שמים״? אמר רבי יוסי בר חנינא: ששם מים. במתניתא תנא: אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה, ועשה מהן רקיע. שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר ליה: אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה דורש כל ״אתין״ שבתורה, ״את השמים ואת הארץ״, מה היה דורש בהן? אמר לו: אילו נאמר ״שמים וארץ״, הייתי אומר: ״שמים״ — שמו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו שנאמר: ״את השמים ואת הארץ״, ״שמים״ — שמים ממש, ״ארץ״ — ארץ ממש.
חגיגה יב.