הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
מו.מסכת נדה46a
וטעמא - דחשיבי להו שערות דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה בין בשערות בין בשנים הא תוך הזמן חשבינן להו שומא דקטן הוא ולא מצית לרבויי מאיש: בן ט' שנים שהביא שערות שומא - ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומבן ט' ועד בן י"ב ויום אחד פלוגתא: שומא - ורוא"ה בלע"ז. ודרכה ליגדל שער בה: הא י"ג גופיה סימן - ואפי' לרבנן והדר תני כו': מאי לאו תנאי היא - ואליבא דרבנן י"ג הוי תוך זמן לתינוק כדקתני במתני': ורישא - דמשוית י"ג סימן: רבי היא - דאמר בתנוקת הויא י"ג לאחר זמן: וסיפא - דמשמע שומא: ר"ש בן אלעזר - דאמר י"ג בתינוקת הוי תוך זמן. בכל הנך תירוצי מוקמינן תוך זמן כלפני זמן: והוא שעודן בו - כשהגדיל אבל נשרו בינתיים איגלאי מילתא דשומא הוי: מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא - דשמעת מיניה נמי תוך זמן כלפני זמן: ממאנת והולכת - ואין חוששין שמא הביאה ב' שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן: אינה ממאנת - שמא הביאה ועכשיו הוי סימן דהא לאחר זמן הוא ואם יבמה היא לא חשבינן לה גדולה לענין חליצה ואינה חולצת: גדולה היא - אם הביאה: וכי תימא מספקא ליה - אם הביאה אם לא הביאה הלכך מיאון לא דלמא הביאה וחליצה נמי לא שמא לא הביאה: והא מיפשט פשיטא ליה לרבא - דכיון דהגיעה לכלל שנותיה דודאי הביאה: ה"מ לענין - דאי אתיא למיחלץ לאחר זמן ובדקנו ולא אשכחן ליה חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ שהסימנין נשרו: אבל לענין מיאון חיישינן - שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה ובעיא גט: והא חיישינן קאמר - ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע: אלא לעולם - אינה ממאנת דרבא בדלא בדקנוה הלכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט: ולענין חליצה חיישינן גרסינן - כלומר ולענין חליצה משום הכי אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנין ודקשיא לך האמר רבא חזקה הביאה סימנין. ל"ק כי אמר רבא חזקה למיאון דלא ממאנת מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה: חוששין שמא נשרו - ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו לא ממאנת: דקדשה תוך זמן - יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה: ובעל אחר זמן דאיכא ספיקא - דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון: אבל מעיקרא - דמכי עברה שתא דתרתי סרי ולא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא הוו בה קדושין גמורין דאין מעשה קטנה כלום אא"כ קבל אביה קדושין הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנין אע"ג דקדושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתיא למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה: הקדיש - תוך הזמן תינוק היודע להפליא: ואכל - את הקדשו: לוקה - ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא: כי יפליא - מיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש. מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש שהוא סמוך לבא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות והיינו בתינוקת כל י"ב ובתינוק כל י"ג: ולא יחל - אע"ג דבהאי קרא לא כתיב כי יפליא מ"מ כיון דנפקא לן מיניה דיודע להפלות הוי נדרו נדר קאי בבל יחל דהא כתיב איש כי ידור נדר וגו' ומופלא סמוך לאיש בכלל איש וסמיך ליה ולא יחל דברו:
בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא. אי ל"ג ויום אחד אתי שפיר דאתיא אף כרבי יוסי ואי גרסינן ויום אחד מיירי באין עודן בו בשנת י"ג דמודה רבי יוסי בנשרו: קטנה כל י"ב שנה ממאנת. להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומ"מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דמ"ד כלאחר זמן איתותב לעיל ור"נ דאמר לעיל נמי כתנאי דחי ליה הש"ס וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן: אבל לחליצה בעיא בדיקה. תימה דרבא סבר הכא דאינה חולצת עד שתהא גדולה ובפ' התקבל (גיטין דף סה.) אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת משמע דקטנה בהגעת לעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד ואפי' מיירי התם בהביאה הא אמר הכא דתוך זמן כלפני זמן ורשב"ם פירש כנגדו בקטנה היינו בת י"ב שנה ויום אחד דהוי עונת נדרים דקטן ולא נהירא ומפרש ר"ת דהתם רבא אליבא דר' יוסי דקאמר קטנה חולצת וקמ"ל דדוקא כשהגיעה לעונת נדרים וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) דאמר מדברי ר' יוסי נלמד קטנה חולצת בפעוטות כבת שית וכבת שבע דאז היא בת כוונה לחליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירוש לרבי יוסי והילכתא עד שתביא ב' שערות וכל זה מדברי רבא ועוד י"ל דהתם בפ' התקבל (גיטין דף סה.) גרסינן רבה דהא קאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואילו רבא אית ליה בפרק מי שמת (ב"ב דף קנה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח וכן צריך להיות שם בספרים ולא כספרים דגרסי התם איפכא כדמוכח סוגיא דהתם:
דלאחר זמן הוא דגמרה לה למילתיה? הא תוך זמן — כלפני זמן. ועוד מתיב רבי זירא: ״איש כי יפלא לנדור נדר״, מה תלמוד לומר ״איש״? לרבות בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא — נדריו קיימין. היכי דמי? אי דלא אייתי שתי שערות — קטן הוא! אלא לאו דאייתי שתי שערות, וטעמא דבן שלש עשרה ויום אחד הוא דהוה ליה ״איש״, הא תוך זמן כלפני זמן! תיובתא. אמר רב נחמן: כתנאי, בן תשע שנים שהביא שתי שערות — שומא, מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד — שומא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. בן שלש עשרה שנה ויום אחד — דברי הכל סימן. הא גופא קשיא, אמרת: ״מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד״ — שומא, הא שלש עשרה שנה גופא — סימן, והדר תני: ״בן שלש עשרה שנה ויום אחד״ — סימן, הא שלש עשרה שנה גופא — שומא! מאי לאו תנאי היא: דמר סבר תוך זמן כלאחר זמן, ומר סבר תוך זמן כלפני זמן? לא, דכולי עלמא תוך זמן כלפני זמן, ואידי ואידי בתינוקת, ורישא רבי וסיפא רבי שמעון בן אלעזר. ואיבעית אימא: הא והא בתינוק, ורישא רבי שמעון בן אלעזר וסיפא רבי. ואיבעית אימא: הא והא רבי, הא — בתינוק, הא — בתינוקת. ואיבעית אימא: הא והא רבי שמעון בן אלעזר, הא — בתינוק, הא — בתינוקת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. אמר רבי כרוספדאי בריה דרבי שבתאי: והוא שעודן בו. תניא נמי הכי: בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות — שומא, מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד, ועודן בו — שומא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן. אמר רבא, הילכתא: תוך זמן — כלפני זמן. רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא, אמר רבא: קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת, מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת. הא גופא קשיא: אמרת ״אינה ממאנת״, אלמא גדולה היא, אי גדולה היא — תחלוץ! וכי תימא מספקא ליה, ומי מספקא ליה? והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין! הני מילי בסתמא, אבל הכא דבדקו ולא אשכחו — לא. אי הכי, תמאן! חוששין שמא נשרו. הניחא למאן דאמר חוששין, אלא למאן דאמר אין חוששין, מאי איכא למימר? דאיתמר: רב פפא אמר: אין חוששין שמא נשרו, רב פפי אמר: חוששין. הני מילי לענין חליצה, אבל לענין מיאון — חוששין. מכלל דמאן דאמר ״חוששין״ — חולצת? והא ״חוששין״ בעלמא קאמר! אלא, לעולם דלא (בדקה) [בדקן], ולענין חליצה חיישינן, וכי קאמר רבא חזקה למיאון, אבל לחליצה בעיא בדיקה. אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא, חוששין שמא נשרו. והני מילי היכא דקדשה בתוך זמן, ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאורייתא, אבל מעיקרא — לא. אמר רב הונא: הקדיש ואכל — לוקה. שנאמר: ״איש כי יפלא לנדור״, ו״לא יחל דברו״ — כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לרב הונא:
נדה מו.