הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לו:מסכת בכורות36b
והלכתא אפילו כלישנא קמא - ואע"ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר מ"מ לא הימניה לע"א אלא משום דדייקא ומנסבא א"נ דלמא כיון דרחמא לה לא דייקא ולמ"ד הכא אינו נאמן אפי' במילתא דעבידא לאיגלויי יש לחלק בין האי כהן לעד א"נ גבי אשה הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא: חזייה בשקריה - פי' ראהו והכיר בו דבשקריה הוא לשון הכרה כמו מאן דבעל עובדת כוכבים דמשכה ליה עורלתיה ולא מבשקר ליה בפ' עושין פסין (עירובין יט.) וכמו חלף קמייהו ולא בשקריה בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) ובקונטרס לא פירש כן: משום כבודו דחכם - כדאמר לקמן ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ובמקום שיש מומחה לא: פסק אבל הא פשיטא דבלא התרה אינו נשחט אפילו יש בו מום מובהק אלא ע"פ ג' או מומחה: על כבודו דחכם לא עבר איסורא עבד - וא"ת מהאי טעמא לישתרו בלא עדות כל בכורות שהכהנים מביאין לפנינו שיש בהם מום מובהק וי"ל דשאני כהן שירא לאוכלו בלא התרת חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל בו מום אבל האי ישראל אין לומר שמביא לפני חכם פן יודע שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה בשביל כך לא יתברר שלא יאכלנו הוא עצמו: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת - ממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמה בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים ה"ל למיגזר חוצה לארץ אטו ארץ ישראל שלא להקל להתיר על פי שלשה בני הכנסת ועוד משום דאיכא למאן דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף כא.) דבכורות חוצה לארץ אם באו תמימים יקרבו: תנינא הרי זה ישחט כו' - הא דלא משני הכא לאפוקי מדרבי יוסי אע"ג דנימוקו עמו כדאמר בסמוך משום דא"כ הוה ליה לרב יהודה למימר הלכה כרבנן או אין הלכה כר' יוסי אבל ר' חייא דבסמוך נקט שני דברים מענין אחד התרת בכור והתרת נדרים: במקום שיש מומחה לא - לאו דוקא מומחה שהמחוהו ב"ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע משום כבודו דחכם וכל מופלג בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור ונדר ביחידי כדמשמע מדרב אשי דלעיל ובפ"ק דנדרים (דף ח:) גבי רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר ש"מ תלת כו' ויחיד מומחה שרי שמתא משמע קצת דיחיד מומחה הוי כרב אשי וכן ההיא דבפ"ק דסנהדרין (דף ה:) אא"כ היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לאו דוקא מומחה הנסמך כו' כדאמר ר"נ התם כגון אנא דן דיני ממונות: פסק ומיהו בזמן הזה אין נראה שיהא שום אדם חשיב מומחה להתיר בכור ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות: שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם - בענין זה דפ"ק דנדרים (ח:) [דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי:
דאית ליה לאישתמוטי - ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא: מאיש פלוני - דהזכיר לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני ונמצאתי משקר. והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי: התם כיון דאיכא תובע מירתת - כלומר מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו: מנא ליה ליהודה הא - דאמרן לעיל נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו: אנא בגידול קבעתה - אני שניתיה לגידול והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לגידול נאמן ישראל לומר כו'. ל"א בגידול קבעתה לחכם א' גדול שניתיה: בקטן - שהיה קטן הטלה כשנתנו לו: מהו דתימא לא קים ליה בגויה - דמשום דהגדיל הטלה אינו מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל בו מום: כלישנא בתרא - נאמן ישראל: כלישנא קמא - דאפי' הכהן נאמן. והלכתא אפי' כלישנא קמא: יומא חד חלש - רפרם בעיניה: אייתיה - האי כהן לבוכרא קמיה למיחזי אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום: ארפסינהו לעיניה - פתח עינו בכח: חזייה בשקריה - שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום: לא חש - רפרם למילתא למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו: האי הוא דחציף - שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו: שרוע - עינו אחת גדולה ואחת קטנה: אי כהן אי ישראל הוא - שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן חשדא שהרי כך נולד: אא"כ כהן עמו - דשמא אם יאמר לו קבוע ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל ליה: הכי השתא התם - גבי שאר מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן ואע"ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא ע"פ מומחה דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד: איסורא עבד - בתמיה. ודאי לא יגזול: מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר - להעיד שמאליו נפל בו. ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ' אחרון (לקמן בכורות נט.) אינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום: גמ' מי ידע הי נפיק - בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא: בריש עשרה - כלומר בעשירי: מתני' שנסמית עינו - דהוי מום מובהק: בני הכנסת - שאינן חכמים: גמ' בחוצה לארץ - שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית המקדש במס' תמורה (דף כא:): ספק - אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור כו' - במומין מובהקין:
ליה לאשתמוטי. סיפא ודאי מסייעא ליה: מאיש פלוני — הרי זה נאמן. התם, כיון דאית ליה תובע, מירתת. אמר רבי ירמיה בר אבא: מנא ליה ליהודה הא? אנא בגידול קבעתיה, וגידול קבע בדידיה. והכי אמרי ליה: נאמן ישראל לומר ״בכור זה נתתי לכהן במומו״. ישראל? פשיטא! לא צריכא בקטן והגדיל, מהו דתימא: לא קים ליה? קא משמע לן. בסורא מתנו כלשנא בתרא, בפומבדיתא כלשנא קמא, והלכתא אפילו כלשנא קמא. רפרם בפומבדיתא הוה ליה בוכרא, ויהביה ליה לכהן בלא מומא. אזל שדא ביה מומא. יומא חד חלש בעיניה, אייתיה לקמיה. אמר ליה: בכור זה נתן לי ישראל במומו. ארפסיניה לעיניה, חזייה בשקריה. אמר ליה: לאו אנא דיהיבתיה לך? ואפילו הכי לא חש לה למילתא, האי הוא דחציף, כולי עלמא לא חציפי. ההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, אמר: למאי ניחוש ליה? אי כהן הוא, אי ישראל הוא — הרי בכור ומומו עמו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ודלמא ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו! אמר ליה: הכי השתא?! התם, נהי דקדשים בחוץ לא אכיל, אממוניה דכהן חשיד. הכא, מכדי ידע דהאי מום מובהק הוא, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן? משום כבודו דחכם; על כבודו דחכם לא עביד, איסורא עבד?! מתני׳ הכל נאמנין על מומי מעשר. גמ׳ מאי טעמא? דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא! מי ידע הי נפיק? וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה, ״לא יבקר בין טוב לרע״ אמר רחמנא! אלא דאי בעי שדי ביה מומא (בכולי) [בכוליה] עדריה. מתני׳ בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת. רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה, אינו נשחט אלא על פי מומחה. גמ׳ רבי שמלאי ורבי יהודה נשיאה תרוייהו משמיה דרבי יהושע בן לוי אמרי, ואמרי לה: רבי שמלאי ורבי יהושע בן לוי תרוייהו משום רבי יהודה נשיאה אמרי: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ובמומין מובהקין. מאי קא משמע לן? תנינא: בכור שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשתברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת! אי ממתניתין הוה אמינא: בחוצה לארץ אפילו מומין שאין מובהקין, והאי דקתני מובהקין — להודיעך כחו דרבי יוסי, קא משמע לן. אמר רב יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. מאי קא משמע לן? תנינא: הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת! אי ממתניתין הוה אמינא: במקום מומחה, קא משמע לן: במקום שאין מומחה — אין, במקום שיש מומחה — לא. אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה
בכורות לו: