הקש על חלק כדי לקרוא אותו ממוקד · זום באצבעות להתקרבות
לח:מסכת עבודה זרה38b
ואתא ישראל וחתי חתוי בגחלים - מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם: תנו רבנן הקפריסין וביצה צלויה - אין להקשות מהך ברייתא לחזקיה ובר קפרא דשרו דתנאי נינהו וקשישי מר' יהודה הנשיא הנזכר בזאת הבריית': אי משום גיעולי עובדי כוכבים נטל"פ מותר - משמע דהכי הלכתא וגם רבי יהודה הנשיא התיר השמן ואפילו ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי סבירי להו כדפירשתי לעיל מיהו מדבש דאמרינן לקמן (עבודה זרה דף לט:) נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דשאני התם דפוגם אפילו בעין אבל שמן כשהוא בעין ה"ל לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר בפרק בתרא (לקמן עבודה זרה סח:) הלכתא נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דהתם פוגם מעיקרו אפילו בעין דומיא דעכבר בשיכרא דאיירי התם וקי"ל נמי דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן מדשרינן מישחא שליקא ושמן וחילתית נמי שרי אי לאו דחורפיה מחליא ליה וכן פוסקים רש"י ור"ת והר"י דסתם כליהם אינן בני יומן והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם [וע"ע תוס' חולין ח: ד"ה השוחט]:
מגיסה - מהפכת בכף: דשגר עובד כוכבים - הסיק בתנור: חתיית גחלת מחממת ומוציאה חום הגחלים: דג מליח - שמלחו העובד כוכבים ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול: חזקיה שרי - דלאו הוא בישול: ור' יוחנן אסר - דזהו בישולו: ביצה צלויה - שצלאה עובד כוכבים: בר קפרא שרי - הואיל ובליע אוכל דידיה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא: אשקיה - אשקיוהו לרב זביד: נגוטא דחלא - הנך דבי ריש גלותא דלא הוו מעלו משום דאחמיר עלייהו: הקפריסין - שומר לפרי הן ממין צלף ודרך לאכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בישלן עובד כוכבים מותרין: והקפלוטות - כרתי נאכלין כמות שהן חיין: והמטליא - לקמן מפרש: והחמין - מים חמין דהא אין משתנין מברייתם ע"י האור: וקליות - נמי לא נשתנו: שיעתא ביזרא דכרפסא - זרע של כרפס: שבלילתא - פנגריי"א והוא תלתן: ותרו להו - שורין אותן במים: דמקבל - שצומחין: גרגישתא - ארזיל"א: ומדבקין - הנך ביזרא: מבינתא דרישייהו - שיער ראשן. וקמ"ל ברייתא דאי נמי תרו להו בחמימי שרי: מילין - דברי כזב הן דלא מלבלבי בחדא שעתא: במילין - על ידי דברי לחש של כשפים הן עושין: הכוספן - פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן: כל שאין צפור דרור כו' - שפיה קצר דבהא ודאי לא איבשל דבר טמא דניחוש לגיעולי עובדי כוכבים: ודלמא אדמויי אדמוה - נתחוה לאברים והכניסוה ונתבשלה בו ועכשיו פלט הטעם בחמין הללו: אלא כל שאין ראש צפור דרור כו' - ואין לך חתיכת איסור קטנה מזו: נותן טעם לפגם - פלוגתא היא בפ' בתרא (לקמן עבודה זרה סז:) וכל גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל האיסור אתמול וכבר הופג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומא דנותן טעם לשבח הוא ואסור: איערובי - שמא נתערב בו יין: סרי - מסריח: אהיני - תמרים: חוליי לא תיבעי לך - מתוקים ודאי שרו דאי משום בישולי עובדי כוכבים הרי נאכלין חיין: מרירין - אינן נאכלין ובישולן ממתקן: מציעאי - נאכלין חיין ע"י הדחק: שתיתאה - תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור ויש שעושין אותו מקמח עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ: בחיטי או שערי - אין דרך לתת שם חומץ: טלופחי - עדשים: ואית דאמרי בטלופחי ומיא כ"ע לא פליגי דאסור - דמיחלף בטלופחי וחלא: וספות - כלים להשתמש כמו שומרי הסף (אסתר ב): תרי זימני כתיב קלי בקרא והיינו תרי מיני שתיתא: ומאי שנא ממורייס - דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי בידוע: התם חמרא לעבורי זוהמא - דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד:
עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת. איבעיא להו: הניח גוי והפך ישראל, מהו? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר — גמרו ביד גוי מותר, גמרו ביד ישראל לא כל שכן? איתמר נמי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי — מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי. אמר רבינא, הלכתא: הא ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל, אי נמי שגר ישראל ואפה גוי, אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתה בה חתויי — שפיר דמי. דג מליח — חזקיה שרי, ורבי יוחנן אסר. ביצה צלויה — בר קפרא שרי, ורבי יוחנן אסר. כי אתא רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה — חזקיה ובר קפרא שרו, ורבי יוחנן אסר. רבי חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא, אמרו ליה: ביצה צלויה מאי? אמר להו: חזקיה ובר קפרא שרו, ורבי יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד: לא תציתו ליה, הכי אמר אביי: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן. אשקיוה נגוטא דחלא ונח נפשיה. תנו רבנן: הקפריסין, והקפלוטות, והמטליא, והחמין, והקליות שלהן — מותרין, ביצה צלויה — אסורה, שמן — רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו. תניא: היא המטליא היא פשליא היא שיעתא. מאי שיעתא? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים, ורבה בר בר חנה דידיה אמר: הא שתין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים, ולא פליגי — מר בשניה ומר בשניה. מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא, ותרו להו בהדי הדדי בפשורי, ושבקו ליה עד דמקבל, ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא, ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה, ועיילין לבי בני (אדנפקו) [אדנפקי] מלבלבי, ואכלי מינייהו, וקיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו. אמר רב אשי: אמר לי רבי חנינא: מילין, ואמרי לה: במילין. תנו רבנן: הכוספן של גוים שהוחמו (חמין) [חמיו] ביורה גדולה — אסור, ביורה קטנה — מותר. ואיזו היא יורה קטנה? אמר רבי ינאי: כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה. ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה! אלא, כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה. והתניא: אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר! לא קשיא, הא כמאן דאמר: נותן טעם לפגם אסור, הא כמאן דאמר: נותן טעם לפגם מותר. אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה? אי משום איערובי — מיסרא סרי, אי משום בישולי גוים — נאכל הוא כמו שהוא חי, אי משום גיעולי גוים — נותן טעם לפגם הוא ומותר. בעו מיניה מרבי אסי: הני אהיני שליקי דארמאי מאי? חוליי — לא תיבעי לך, דודאי שרו. מרירי — לא תיבעי לך, דודאי אסירי. כי תיבעי לך מציעאי, מאי? אמר להו: מאי תיבעי להו? דרבי אסר. ומנו? לוי. שתיתאה — רב שרי, אבוה דשמואל ולוי אסרי. בחיטי ושערי כולי עלמא לא פליגי דשרי, בטלפחי דחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי — בטלפחי דמיא: מר סבר גזרינן הא אטו הא, ומר סבר לא גזרינן. ואיכא דאמרי: בטלפחי דמיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי — בחיטי ושערי, מר סבר: גזרינן הא אטו הא, ומר סבר: לא גזרינן. אמר רב: תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב: ״משכב וספות וכלי יוצר חטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי״, והשתא הוא דקא מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא, ולית דחייש להא דאבוה דשמואל ולוי. וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין. אמר חזקיה: לא שנו אלא שדרכן, אבל בידוע — אסור אפילו בהנאה. ומאי שנא ממורייס דשרו רבנן בהנאה? התם — לעבורי זוהמא, הכא — למתוקי טעמא. ורבי יוחנן אמר: אפילו בידוע נמי מותר, ומאי שנא ממורייס לרבי מאיר דאסיר בהנאה?
עבודה זרה לח: